כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

reflections (A)

אוקיי. איפה היינו.

פריוויוסלי:

1. הקדמה.
2. תשומת לב.

 

אז ככה: כל הדייסה הנפשית של חווית הזהות מהפעם שעברה (ובכלל, מאז הנפילה מגן העדן / יציאה מהרחם / מהאוקיינוסים) נמזגת אל תוך התבניות של הממשקים בהם מתרחשת האינטראקציה שלנו. ככל שממשקי האינטרנט משתפרים ונעשים נוחים, ומהירות התעבורה בהם עולה, קל להתייחס לממשק כשקוף. אבל ההשפעה שלו היא מהותית.

ניל פוסטמן אומר (ואני מתרגם מאנגלית אז סליחה. נדמה לי שזה מההקדמה ל"בידור עד מוות".):

"כלים מרמזים על תבנית החשיבה. הטבע לא מדבר, אנחנו מדברים עליו, בכל דרך שאנחנו יכולים. אנחנו רואים רק את השיח שלנו אודות העולם. זהו אמצעי התקשורת שלנו, הכלים הם המטאפורות שלנו, והמטאפורות שלנו יוצרות את התוכן של התרבות שלנו."

במאמר ההוא ב"פנים" הגדרתי את חוויית הזהות ברשת כנעה על הציר שבין חופש (=להמציא את עצמך מחדש כמו שהיית רוצה להיות) וחרדה (=מהאחראיות שבאה עם זה, מאובדן העוגן, ויותר מהכל מהסכנה שזה לא ילך ונישאר רעבים…).
עברו שנים ואני יותר מבוגר ופחות חכם, אז אני יכול לחשוב על עוד הרבה צמדים שכאלה, שאנחנו נעים עליהם ברשת: פוטנציאל וכישלון. הבטחה ואכזבה. כוח וחולשה. חשיפה והסתרה.

וכן הלאה.

אז נעזוב הפעם את ההכללות הלא מספקות, ונצלול קצת אל דינמיקות הזהות בממשקים שונים, ובעיקר אלה שיש מהם די מרחק, באופן יחסי:

לו הייתי בלוג ירוק בים

בבלוג, אין שאלה על מי מופנה זרקור תשומת הלב.
המונולוג של הכותבת במרכז, התגובות, תמיד נשארות תגובות, השטח שמייצג אותן הוא בשולי החוויה. אפילו התגובה הכי שלילית, עדיין נושאת איתה אדם אחר שהגיע עד הלום ומעניק לך תשומת לב (ותודה למגיב היחיד על הפוסט הקודם. יותר מעשרים לייקים ותגובה אחת. אני עדיין לא מבין כלום באינטרנט).

 

להמשיך לקרוא כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

Parental attention

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה."
(נתן זך)

אזל, מר זך, אזל. גם לא בקופסא מארץ רחוקה כמו שקיוותה יונה וולך. בקופסאות מייבאים רק עוד רעש.
אין שקט. אבל אפשר, לרגע, לעשות קצת סדר.

פריוויוסלי: התנצלתי מראש. כמיטב המסורת.

כל העומס הזה

אולי השינוי הבסיסי ביותר שעברו החיים שלנו במהפכת המידע הוא התדלדלות אחד המשאבים האנושיים הכי פשוטים – תשומת לב. הקלישאה אומרת שזמן הוא כסף, אבל תשומת לב יקרה ממנו. אחרת איך נסביר את כל אותם האנשים שזמנם הוא כסף וחוזרים הביתה ומבלים שלוש שעות מול מסכים?

אנחנו מוצפים בתקשורת מכל הסוגים, מכל הכיוונים ובכל הערוצים. הטלפונים הניידים, למשל, הרגו סופית את ה"זמן המת" שהיינו מבלים פעם בהמתנה או בנסיעה ; אנחנו מוצפים בכמה סוגי תקשורת במקביל – הודעות טקסט מגיעות אלינו ברגעים שבהם, בעבר, לא היינו פנויים ; תשומת הלב של שעות העבודה זולגת אל שעות הפנאי ; מודעות פרסום דיגיטליות מתחלפות לנגד עינינו כשאנחנו עומדים בצמתים ("קהל שבוי" קוראים לזה ב"תעשייה". זאת התעשייה שמבחינתה אתם המוצר.)

מעולם לא קראנו וכתבנו כל כך הרבה, מעולם לא היו המוחות שלנו, מכונות מופלאות בהחלט, עסוקים בעיבוד זרם דחוס כל כך של מידע ודימויים, וביצירת זרם עצמאי של מידע שאחרים צריכים לפענח. נכון, חלקו רצוני – אנחנו מתקשרים, במגוון ערוצים גובר והולך, ובראשם האינטרנט שמאפשר לנו לתקשר כיחידים אל ההמונים. גם אם ההמונים האלה הם רק ספר כתובת האימייל שלכם (ולרב הם לא, כי אתם בפייסבוק) – זוהי זכות שפעם הייתה שמורה לתחנות ממסר של התקשורת הממוסדת. אפילו המטא-מידע שאנחנו מייצרים כתוצר לוואי של הפעולות שלנו מצטרף לתחרות. אני קונה ספרים באמזון ובאופן עקיף אך אוטומטי יוצר המלצות רנדומליות לשאר המשתמשים. המלצות שהמוח שלהם צריך לפענח ולמיין ולהעריך, המלצות שמתחרות על תשומת הלב שלהם.

"מסורתית", היה גמול (גם אבולוציוני) ליכולת עיבוד מוגברת של אותות חיצוניים. האדם הקדמון שהצליח לעבד את הסימנים בסביבתו – שרד. העידן שלנו הוא הרף עין יחסית לזמן בו הכללים האלו נשמרו. וקצת כמו שהפרנו את האיזון הסביבתי, הפרנו את האיזון הקוגניטיבי. טובעים בזיהום הסביבה של הנפש. ושיווי המשקל החדש לא נראה באופק.

היום כולנו בסחרור בלתי פוסק של עיבוד, עיבוד שיכול אפילו להכניס אותנו למצוקה כי הוא נתפס כאיום קיומי. אבל איפה הפיצוי שלנו? הייתכן שכל העבודה קשה הזאת לחינם? איך עוד פעם יצאנו פראיירים?

להמשיך לקרוא רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

Staged butterflies over industrial blue framed with green nature

אז בעניין הפגמים הגנטיים:

לפני בערך חמש שנים, קצת לפני שפייסבוק וטוויטר נהיו מה שנהיו, דריה שועלי, כוכבת בשניהם ומי שהייתה אז סגנית העורך של מוסף הארץ, חיפשה מישהו שיכתוב מאמר שמדבר על חווית הזהות המקוונת כשזאת מתחילה להתפזר בין אתרים שונים ופלטפורמות חברתיות שונות.

גיל רימון ויעל גבעון, שבינתיים התחתנו (שלא על מנת להדגיש את חלוף הזמן, אלא מאהבה), הכירו את הרעיונות שלי לגבי זהות מקוונת, בין השאר ממאמר שפרסמתי בנושא בכתב העת "פנים" אי שם ב-2005 (וכבר אז היה יותר טוב בפורמט המצגת שראו קומץ אנשים חצי שנה לפני זה בסמינר אורנים), והציעו לה לפנות אלי.

תוך פחות משבועיים היו לי תילי תילים של פרגמנטים ורעיונות, כולל גזירי ציטוטים נבחרים מבלוגים אישיים שמוכיחים את הטענות (מתוך כמה בלוגים בולטים למדי של אותה תקופה בעיקר זרוב, דודה מלכה/ליאת בר און, זו ש, עמית כנעני), והרבה יותר דימויים משמאמר רציני אמור לסבול.

להמשיך לקרוא זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

להמשיך לקרוא מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

על טרולים אקס-טריטוריאליים, ומות הקולקטיב הפרטי שלי

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

האלגוריתם של אמנת וארשה

במקור כתבתי את זה כתגובה אצל יו גונן בפייסבוק, על הטור  הפתט של שטארק.
אבל מאז, ושוב היום בגלל דורה שכותבת על ההבלחה המיזוגנית של נחום ברנע (עם כמה תגובות מצחיקות במיוחד – בכוונה ושלא בכוונה), אני נזכר בתגובה הזאת כשימושית.
אז אני מעלה את זה לבלוג הקטטוני הזה כדי שיהיה לי קל לשים לינק בכל פעם שהדיון תופס תבנית כזאת:

זה נפלא כמה מרחב פעולה כולנו מקבלות במסגרת אמנת וארשה…

אם את אישה, את יכולה להיות בתולה או זונה או לשלב את שניהם ולהיות כלבה (מומלץ).
אם אתה גבר, אתה יכול להיות חנון או אנס, או לשלב את שניהם ולהיות אמן פיתוי.

ואפשר להמשיך את האלגוריתם העקום הזה.
אם את אמא לגבר: את יכולה לחנך אותו להיות סחבה, ואז תתאבדי כי בגללך הוא לא מתחתן. או לחנך אותו להיות גבר-גבר ואז תתאבדי כי בגללך הוא אנס.
אם את אמא לאישה: תחנכי אותה להיות בתולה ואז היא לא תתחתן, אז תתאבדי. אם תחנכי אותה להיות זונה, היא תאנס כי כידוע רק זונות נאנסות, ואז גם מוטב שתתאבדי.
אם לא התאבדת עוד לפני זה מהבושה.
אם חינכת אותה להיות כלבה, היא גם תאנס וגם לא תתחתן, כי זה, כידוע, העונש האמיתי שכלבה (או פמיניסטית, זה די היינו הך, כידוע) צריכה לקבל.
ומיותר לציין שאת צריכה להתאבד.

אם אתה אב לאשה או לגבר, אז זה לא משנה, כי אתה בכל מקרה כל הזמן או בעבודה (אם חנכו אותך להיות סחבה מפרנסת) או אצל הזונות (אם אתה גבר גבר). ובכל מקרה אחד מהדברים האלה יהרוג אותך במוקדם או במאוחר. אתה יכול להאיץ את התהליך ולהתאבד, אבל אז מי יארגן את ההלוויה של אמא?

החדשות הטובות: יש סיכוי שכל האנשים האלה שמייצרים עוד אנשים כמוהם יתאבדו.
you may now return to your shopping, fucking, and hacking

הצנזורה העצמית של ילדי הכאפות

אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.

במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.

אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.

להמשיך לקרוא הצנזורה העצמית של ילדי הכאפות

הרצאה על שיווק נרטיבי במסגרת "ההם הרצאות"

Sweet notes by Bree אז הינה, יש הרצאה פתוחה לקהל הרחב על שיווק בעת הביקור שלי. ההם הזמינו להתארח במסגרת החדשה ומעוררת הסקרנות שלהם. הינה תיאור ההרצאה:

מייצור משמעות לחיפוש משמעות – מבחן המעשה של תיאוריה שיווקית במציאות כאוטית

מה הקשר בין "התקווה" ובין מפת הרכבת התחתית של לונדון? מה משותף למותג מיץ בריטי, מיצוב מחדש של קרן הון ישראלית ודמות האנימציה שרק? מה יכולה חברה סלולרית ללמוד מיוגורט? איך הווה משכתב עבר של חברה? מה הסיבות המרכזיות לזה שרב השיווק שמקיף אותנו כל כך מחורבן ולא עובד והאם יש אלטרנטיבה? איך מתנהג שיווק שלא רוצה להתעלם מהמציאות? איך מוצאים פתרונות ומשמעות במצבים אסטרטגיים שהם לכאורה חסרי מוצא?
אוסף של סיפורים שיווקיים שמדגימים את החיבור בין התיאורטי והפרקטי במה שהוא אחד המקצועות הכי מופשטים בעולם מחוץ לגבולות עולם המחקר, ואיך כל המופשטות הזאת מובילה לתוצאות מוחשיות.
אין צורך ברקע מקצועי או תיאורטי מוקדם משום תחום, אבל אם יש לכם – תזהו הרבה מדפוסי החשיבה והרעיונות, כולל הדים לאסכולת תל אביב במה שהיה פעם החוג הנפרד לתורת הספרות הכללית. ההרצאה היא Remix של מיטב הרעיונות והסיפורים שהצטברו אצלי, אבל שואפת להציג תפיסת עולם פרוגרסיבית לתחום שנוגע בחיי כולנו, אם נרצה או לא.

זמן: יום שלישי, 23 בדצמבר, 20:00
מקום: הגדה השמאלית, אחד העם 70 בתל אביב. המקום גובה 10 ש"ח כניסה לכיסוי עלויות אבל מי שאין לו – יכול לא לשלם.

(שאלות?)

נ.ב. אם הייתם תלמידים בקורס שלי בקאמרה ב-2005, תכירו חלק מהרעיונות, אבל יש הרבה דברים חדשים. אם שמעתם אותי מרצה על שיווק בשנים האחרונות, יהיו כמה עקרונות מוכרים, אבל הרב חדש. אם קראתם בקפידה כל מילה בבלוג האנגלי שלי, וכל מאמר בבלוג של ברנדאינסטינקט אי פעם, הרבה מהחומר יהיה מוכר, אבל אם אתם עד כדי כך צרכני תוכן שלי – אז אל תהיו קטנוניים ובואו לראות אותי מציג (-:

בקרוב אצלכם – תכניות לביקור הקרב בארץ – דצמבר

llibreria bookstore in Amsterdam by: MorBCN אם כבר הולך לצאת עדכון מייל אוטומטי על הפוסט הקודם, אז אני אוסיף עוד אחד בעניין פרקטי, כדי שלא סתם יצא עוד מייל, וחווה נקווה שמרפי לא יפיל לי את הבלוג כמו שבחר לעשות אחרי הפוסט שלפניו.

אני מגיע לארץ במחצית השנייה של דצמבר לבערך שבועיים וחצי. כמו שנראית השנה הבאה בשלב זה, מאוד יכול להיות שזה יהיה הביקור היחיד שלי בישראל עד סוף 2009 (פאק!). לפיכך, רובו ככולו יוקדש למשפחה וחברים, ועדין – יש כמה דברים שכבר מתוכננים וכתמיד אני אשקול בחיוב הצעות. בעיקר מגונות.

אז ברמת הספיקינג אנגייג'מנטס, נכון לעכשיו, קומיקס ושיווק, ככה:
קומיקס
במסגרת כנס הקומיקס קאבום! של אוקיי, 25 בדצמבר, אני אתן שתי הרצאות. אלו שתי הרצאות הקומיקס שנתתי שם כבר פעמיים בעבר. ההרצאה הראשונה היא הותיקה, שהיא די זהה בארבע-חמש השנים האחרונות. את השנייה נתתי רק פעמיים. יש בה דגש חזק על Watchmen, ומי שרוצה להיזכר, לקראת הסרט, למה זאת משימה בלתי אפשרית, או לחילופין, להבין בלי ספוילרים למה כדאי מהר מהר לקרוא את הספר לפני שיוצא הסרט מוזמן. הינה הטקסט על שתיהן משנה שעברה, בשינויים קלים, עם התאריך והשעות החדשים:

חמישי, 25 בדצמבר, בין 12:00 ל13:30 – "רק בקומיקס – הצצה בדברים שרק קומיקס יכול לעשות."
קומיקס מספר סיפורים באופן ייחודי. בהרצאה נתבונן יחד במגוון קטעי קומיקס שידגימו מה מייחד את הקומיקס מאמנויות סיפור אחרות. דרך מקסימום דוגמאות ומינימום תיאוריה נגלה דרכים להעברת סיפור שאף אחת מהאמנויות שלעתים הקומיקס משווה אליהן לא יכולות לעשות – לא קולנוע, לא ספרות, לא תיאטרון ולא אנימציה. בין אם אתם לא מכירים קומיקס בכלל, חובבים ותיקים או יוצרי קומיקס, ההרצאה עשויה לשנות מה שאתם חושבים על קומיקס.
(מומלץ לנוער ומבוגרים)
חמישי, 25 בדצמבר, בין 16:00 ל17:30 – "צורה ומשמעות – מנגנונים סיפוריים מתקדמים בקומיקס"
סדרה של דוגמאות קומיקס שמדגימות שימושים מתקדמים שיוצרים עושים בתכונות הסיפוריות שמייחדות את הקומיקס. הרצאה למתקדמים שמשלימה את ההרצאה הראשונה אבל גם עומדת בפני עצמה. בהרצאה ייבחנו באופן עמוק יותר, דוגמאות מתקדמות מכמה מיוצרי הקומיקס המורכבים ביותר של כל הזמנים, ומדגישות את הקשר בין אופן הסיפור ותוכן הסיפור בקומיקס. דגש מיוחד יינתן לדוגמאות מתוך יצירת המופת של אלן מור ודייב גיבונז watchmen, לקראת הסרט. אבל אני לא אוותר גם, לכל הפחות, על האנלוגיה בין צ'ארלי בראון, סופרמן ואדיפוס בראי אותה רשימה ידוע של אומברטו אקו.
(גם כאן – מומלץ לנוער ומבוגרים, ועוד יותר למי שמכיר קצת תיאוריה של קומיקס ו/או שמע את ההרצאה הראשונה, אפילו שזה ממש לא חובה).

שיווק
כרגע, אני כנראה אדבר בפורום סגור של אחד ממשרדי הפרסום הגדולים על מגמות מסתמנות בפרקטיקה של שיווק ומיתוג. הייתי שמח אם הייתה הזדמנות/מסגרת פתוחה לקהל, לדבר על זה, בהקשר יותר רחב, או אולי על שיווק נרטיבי. רעיונות? זה בידיים של מי מכם שחושב שזה יכול להיות מעניין.

נ.ב. ראיתם את אבני הכליות הקטנטנות שלי בויירד?

לא ממש תפור עליך – פוסט מרושל

Hat are his hobby, scanned by: Bryan Costin, from a New Year's guide in the January 1949 isssue of TRUE, "The Man's Magazine". בחיפושים אחרי תוכן מקורי במקו, כדי לחגוג את זה שאחת מתקלות הוידיאו הכי מעצבנות שהיו לי אי פעם כמשתמש החליטה להניח לי סוף סוף ופתחה בפני עולם ומלואו של ג'אנק-פוד חזותי, גיליתי את המדור/פינה/סדרה "תפור עליך" עם הסטייליסט גל אפל.

כמי שאחד ההובסשנים (הובסשן = הובי + אובססיה. הברקה של ע'.) שלו בשנה האחרונה הוא אופנת גברים לדורותיה, מיד צפיתי בכל הפרקים שיצאו עד כה, במקום שלל משימות שעלי לעשות ונע בין לשלוח קולקטיב דואר סוף כל סוף ולשטוף כלים.

ההבטחה: "נמאס לך שאמא בוחרת לך בגדים וחברה שלך קונה לך אותם? קבל פטור. או יותר טוב, קבל את גל אפל: האיש שמלביש את הסלבס, הסטייליסט הסטרייט הראשון לציון – ומי שיעזור לך להרכיב מלתחה, להתלבש בסטייל ולהצטייד בפריטים שעושים את העבודה. והכי חשוב – בלי לעשות מזה עניין."

כן, חשוב מאוד להגיד שהוא סטרייט, כי להתעסק עם בגדים זה לאומואים, אבל מילא. הרי ברור שפוליטיקת המגדר הניאו-שובינסטית בישראל קובעת: נשים ממארס, גברים מערס. אני מוותר על זה מראש, ועל עוד הרבה כפי שתראו מיד, אבל יש לי דעה, אלא מה? אז אם יש לכם סבלנות, הינה…

אם היה לי כוח, הייתי כותב ניתוח סמיוטי שלם על האופן בו הסטייל הכללי של הסדרה מאמץ לחלוטין את הסטריאוטיפ של הגבר הישראלי המצוי כפי שהומצא על ידי ערוץ שתיים, ומסמפל אותו מחדש באמצעות ציטוטים מטרנדים (של אופנת רחוב אמריקאית ממוסחרת בעיקר). התוצאה, לעתים יותר קרובות מרחוקות, היא מפלצת פרנקשטיין של ערסיות-קורבנית-אופנה.

אני בהחלט לא מומחה לאופנה. אני מודה שאני חובב מוחלט (אך שקדן) וגיק אופנה בהתהוות, ואם נהיה נדיבים נוסיף שלצד זה יש לי גם הזכות לגור ולעבוד במרכז של אחד ההאבים הכי חשובים של אופנה בעולם כרגע – המזרח התיכון של לונדון + סקרנות ועיניים פקוחות + יותר מעשר שנים של עבודה שמרכיב העיצוב החזותי בה מרכזי ולעתים קרובות משלבת מרכיבים של אופנה.

עדיין, כשיש בעיות שאפילו טירון כמוני מצליח לראות, זה אומר דרשני.

נתחיל מרשימת דברים שנתעלם מהם או נסלח עליהם, מאחר והם דעתי והמקומות הצפויים מראש "להתנגשות תרבותית".
אני בכל זאת אוציא אותם, גם כי בבלוגים של אופנת רחוב ישראלית אני רואה קולות אחרים שלא זוכים לביטוי אצל אפל (נמרוד ב- ilook, יעל ההולכת ברחובות אני תמיד אשמח לגלות נוספים שווים דרך התגובות), וגם כי שחרור קיטור זה טוב נגד מרירות וסרטן, וכמובן כי אני כותב את הפוסט הזה כרגע במקום לנהל את ספרי החשבונות שלי ולסיים אחד משישה פוסטים מקצועיים באנגלית שהם כמעט גמורים ומאמר אחד שאני דוחה כבר יותר משנה (הלו דריה!). ברשימה השנייה יהיו דברים שדורשים תיקון בהמשך הסדרה או ב"עונה" הבאה:

להמשיך לקרוא לא ממש תפור עליך – פוסט מרושל