כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

reflections (A)

אוקיי. איפה היינו.

פריוויוסלי:

1. הקדמה.
2. תשומת לב.

 

אז ככה: כל הדייסה הנפשית של חווית הזהות מהפעם שעברה (ובכלל, מאז הנפילה מגן העדן / יציאה מהרחם / מהאוקיינוסים) נמזגת אל תוך התבניות של הממשקים בהם מתרחשת האינטראקציה שלנו. ככל שממשקי האינטרנט משתפרים ונעשים נוחים, ומהירות התעבורה בהם עולה, קל להתייחס לממשק כשקוף. אבל ההשפעה שלו היא מהותית.

ניל פוסטמן אומר (ואני מתרגם מאנגלית אז סליחה. נדמה לי שזה מההקדמה ל"בידור עד מוות".):

"כלים מרמזים על תבנית החשיבה. הטבע לא מדבר, אנחנו מדברים עליו, בכל דרך שאנחנו יכולים. אנחנו רואים רק את השיח שלנו אודות העולם. זהו אמצעי התקשורת שלנו, הכלים הם המטאפורות שלנו, והמטאפורות שלנו יוצרות את התוכן של התרבות שלנו."

במאמר ההוא ב"פנים" הגדרתי את חוויית הזהות ברשת כנעה על הציר שבין חופש (=להמציא את עצמך מחדש כמו שהיית רוצה להיות) וחרדה (=מהאחראיות שבאה עם זה, מאובדן העוגן, ויותר מהכל מהסכנה שזה לא ילך ונישאר רעבים…).
עברו שנים ואני יותר מבוגר ופחות חכם, אז אני יכול לחשוב על עוד הרבה צמדים שכאלה, שאנחנו נעים עליהם ברשת: פוטנציאל וכישלון. הבטחה ואכזבה. כוח וחולשה. חשיפה והסתרה.

וכן הלאה.

אז נעזוב הפעם את ההכללות הלא מספקות, ונצלול קצת אל דינמיקות הזהות בממשקים שונים, ובעיקר אלה שיש מהם די מרחק, באופן יחסי:

לו הייתי בלוג ירוק בים

בבלוג, אין שאלה על מי מופנה זרקור תשומת הלב.
המונולוג של הכותבת במרכז, התגובות, תמיד נשארות תגובות, השטח שמייצג אותן הוא בשולי החוויה. אפילו התגובה הכי שלילית, עדיין נושאת איתה אדם אחר שהגיע עד הלום ומעניק לך תשומת לב (ותודה למגיב היחיד על הפוסט הקודם. יותר מעשרים לייקים ותגובה אחת. אני עדיין לא מבין כלום באינטרנט).

 

כשהקוראים שלך קוראים אותך, אין את מתח השאלה – מי דומיננטי יותר? שיש בפורומים או ברשתות חברתיות. קהילת קוראים קבועה, אוהדת ברובה, היא מתוקה מדבש.

לכן הבלוג האישי מתגמל רבים כל כך. הוא נותן להם את אחד המטבעות הכי נחשבים בחברה שלנו – תשומת לב. הוא מאשר להם את הייחוד שלהם בעולם רב ערוצי בו היחיד נבלע, הוא יכול אפילו ליצור חווית מיני-סלבריטאיות שמעניקה את אותה תחושת תכלית אינסטנט. גם אם זה בלוג עם מעט קוראים, הוא עדיין צופן בחובו את החוויה האינטימית – הכותבת מול המסך, ממוקדת בתגובות האנשים שהגיעו לסביבה ותשומת ליבם נתונה לה (או אפילו רק המטא-דאטה שהם מייצרים, לייקים, בליפים במונה…).

ליאת בר-און מסבירה יפה את הקצה השני של החוויה. כי עריצות תשומת הלב נשמרת ויש מחיר:

ברוכים הבאים לכוכב הכופים. מכאן אין דרך חזרה. כעת הבלוגר נרקומן. ולא של מילים, ולא של אותיות. לשני דברים מכור הוא: מגיבים ומגיבות. זה השלב שבו הבלוגר אינו כותב עוד לעצמו, אלא כותב למענם. הוא מחויב. יש לו אחריות. לא עוד פוסטים של שורה אחת. לא עוד מסר נטול אמירה. עמל הבלוגר יום וליל כדי לספק את הסחורה, סופג בעיניים מושפלות את תלונות מטקבקיו הטוענים שהוא כבר אינו כימים קדם, מייצר פוסטים עם מבנה פלסטיק קבוע, ובניסיון נואש להחזיר עטרה ליושנה עושה עצמו סנוב ומפרסם פוסט פעם בשבוע. וגם אז הוא מזיע, מזיע על המילים, כי מה יגידו אחרים, ומה אם לא יהיו תגובות, ומה יחשבו הבחורות, ואי אפשר לעבוד על הקוראים, הם חכמים, הם מרושעים, וככה יוצא שבמקום שיזדהו הקוראים עם הבלוגר, מזדהה הבלוגר עם הקוראים. אכן, תקופה ראויה ללינקוק: ווה ווה ווה דוט ני דוט נט.

המחיר הזה לא מאוד שונה מזה שמגולם במחמאה הנפוצה והריקה מכל (שבפייסבוק היא בילט אין):

בלוג יפה, מוזמנת לשלי.

וכמובן – גם אותי מתסכל לכתוב מאמר ולדעת שאפילו קבוצת ההתייחסות המרכזית שלו תקרא אותו ברפרוף, אם בכלל, כי אין לה מספיק תשומת לב לחלק. אבל זה בסדר, אני סולח לכם. אם תעשו שייר ותרטווטו. סמיילי פייס. סוגריים מקף נקודתיים. (-:

אבל אם אתם עוד כאן, בואו ניקח עוד צעד אחורה, אל הפורומים (בגרסת הממשק הישראלית הקלאסית שצמחה מיואל וכיום נשלטת על ידי תפוז):

 

בפורום? תתפלאי!

במובן מסוים פורום הוא לא ייצוג של קהילה, הוא הקהילה עצמה, כלומר – הקהילה קיימת בו קודם כל ברמת הטקסט שמייצג את השיח שלה.

בפורומים, הממשק מביא אל החזית את השיחה רבת המשתתפים. תחת נושא הפורום (שמגדיר זירה לתחרות על תשומת הלב), המשתמש מתבונן בשורה של הודעות (במבנה של טור או באשכולות) שמייצגות דיאלוג בו הצדדים זוכים לרמת ייצוג דומה (על פני השטח). אבל דווקא בגלל זה הדינמיקה של משחקי הזהות תתרחש סביב מאבקי כוח על הובלת השיחה, "ניצחון" בשורה התחתונה של ויכוחים (לפעמים, כמובן שרק לפעמים, ממש ממש טפשיים וקטנוניים), תפיסת מרכז תשומת הלב, פתיחה או אי-פתיחה של "פתיל" חדש, ויכוחים על עצם הרלוונטיות.

ולא סתם נפוץ כל כך בפורומים הניסיון לתבוע זכויות יתר על בסיס ותק. כי למטה בתחתית הדף, הניווט לדפים הקודמים לא מייצג באופן מספיק מיידי כמה כבר השקעתם בפורום הארור הזה, כדי שיבינו מי אתם (רוצים להיות) והינה תראו מי זה בא ומחרב. זה לא כמו בימים הטובים של הפורום, מסכימים הותיקים.

אטסרטגיית התמודדות בולטת נוספת עם תחושת הכישלון/קיפוח היא מה שזו ש (אינדיגו וגנר) קראה לו פעם "תסמונת תום סוייר" – "הכרזת פרישה ציבורית" ואחריה המשך קריאה דוממת בפורום, בתקווה שההיסטוריה תוכיח שצדקת או שהקוראים זקוקים לך יותר משאת להם. ממש כמו תום סוייר שצופה באזכרה של עצמו. או, טוב מזה, חזרה תחת כינוי חדש – להתחיל להתחרות מחדש ואולי הפעם לנצח, אולי הפעם יבינו מי את (רוצה להיות). בכל מחיר, גם אם זה אומר ההשפלה שבהגיב לעצמך (ולא תמיד באופן חיובי, שיראו כמה שאת מסכנה). ולפעמים מסתבכים ומנסים להוריד את המסיכה החדשה ולחשוף תחתיה את המסיכה הישנה – להינות מכל העולמות. ואז כולם יגידו שידעו כל הזמן…

האימה.

את הטריק של תום סוייר אי אפשר לעשות בבלוג. בבלוג, אם הכותבת פורשת, היא יכולה לחזור רק בבלוג חדש, ואז הבנייה היא פרויקט מסדר גודל אחר מבחינת ההשקעה הנדרשת. בבלוג יש נרטיב אחד ברור במרכז, וכל שאר המשתתפים נמצאים במעמד של מגיבים. התחרות בבלוג פחות פתוחה מאשר בפורום. כשבמרכז מונולוג של דמות יחידה, אין פלא שככל שבלוגים הם יותר אישיים כך הם יותר נוטים בחלקים רחבים שלהם להפוך למונולוגים על זהות.

זו ש מסבירה:

כן, הבלוג הוא קביים. והוא גם נחמה והוא גם הרגל והוא גם חלק ממה שיש לשלות ממנו בזהירות את קנוקנותיו של זה שכבר לא נוכח גם בו, והרי נכח פה גם בהיעדרו.
אבל הבלוג הוא, בעיני, קודם כל כלי. הוא כלי רבתכליתי. אפשר להציף בו ואפשר לשאול בו ולברר בו, ומה שלפעמים מתברר עכור לבד יכול להתברר דווקא נקי יותר כשהוא נובע מעוד קולות פרט לעצצמי הזה, שהוא מראש מוכתם ופגוע ומותיר אחריו שביל של דם קרוש.
ההזרה שמאפשרת הכתיבה פה היא ממש כאילו יש פה איזה חזקה שחלה על המרחק, מעצימה את הרגש מעצם היותו מונח ברשות הרבים. וההזרה מאפשרת להתבונן בכל המשלב המסובך הזה: של הרגש ושל המניפולציה העצמית והכללית ושל האינטראקציה וגם של הכתיבה עצמה. ולמרות שהיא גם גובה מחיר, בהיותה בסופו של דבר ייצוג ולא הדבר עצמו, הרי שבכל אופן ההזרה הזו מאפשרת (לפחות לי) ראייה יותר צלולה לרוב הכיוונים.

בסופו של דבר, רבים נשארים עם תחושה שהפורטרט האישי שציירנו הוא רדוקטיבי כמו זה שציירנו בגן הילדים. כך נידונו להיראות מרבית הייצוגים שנייצר לעצמנו. וכן, ייתכן שלא כל המשתמשים נקלעים למשחקי ייצוג זהות "מיוצרים/מכוונים" מההתחלה, אבל קשה שלא להיקלע לזה – הפרשנות המוטעית של הנמענים-מגיבים דוחפת אותך לשם.
התגובה המאכזבת שלהם לפורטרט העצמי המאכזב שלך.
כל הרבה פעמים ראיתי התמכרות לפורומים של אנשים מבוגרים, רציניים ומכובדים, שצמחו לפני עידן הרשת, מתחילה במקום/ברגע שבו הם מתפתים להגיב/לתקן ומישהי, ותהיה זאת עוברת אורח מקרית או טרול תורן עונה בלי "לתת לה את הכבוד המגיעה לה." לפעמים בעזרת אזכור פרטי רקע מהעולם האמיתי. להסגיר פרטים אישיים ממתן את החרדה – זה טריק מצויין, לא? לעגן את הסימנים החדשים בנרטיב מוכר.
("מה אכפת לי שאת דוקטור לספרות/אמא לילדים/מזרחית?" יאמר הטרול).

כמה שזה משפיל, לעפול לתפקיד המביך של תביעת כבוד ממי שלא מזהים אותנו? הרי (נדמה לי שסטיבן פריי) אמר פעם:

When someone asks you "Do you know who I AM?!" in that tone, the only reasonable answer is "mercifully, I don't."

ותסלם ברגע של ייאוש שרים (וחותרים תחת הטקסט מעצם המעמד):

אל תביטו בי בכלל
אני תמונה מתוך ז'ורנל.
מוזל.

אפרופו לרצות אור ממש מכוכב חלש – צעד קדימה.

 

פרופיל: תהודת זהות

ברשתות חברתיות מהסוג המבוסס על מרכז זהות דמוי "תעודת זהות", כמו קפה דה-מארקר, פייסבוק או מייספייס, הממשק מעלה את חשיבות הסטאטוס החברתי (במובן המקורי, לא במובן העדכון). בקפה דה-מארקר נגלה את "נקמתה של תעודת התלמיד" ("תעודת התלמיד": תפקיד התיוגים החברתיים בעיצוב הזהות, מטאפורה של פיטר ברגר ב"הזמנה לסוציולוגיה" המופתי). השילוב בין הצד האינפורמטיבי והדגש על כמות קשרים ("חברים") מצד אחד, ו"ציונים" בדמות לייקים (או כוכבים או פלוסים) כאלמנט המרכזי שמבדל בין משתמש אחד לשני מהצד השני (בקפה במיוחד, בו הכוכבים האלה עומדים כל הזמן ליד השם), משטיח את משחק הזהות בחזרה אל סימני סטאטוס מוכרים. זאת בשעה שבקהילה של בלוגים כמו ישראבלוג, הצורה החופשית יותר של הממשק, מדגישה את המצאת האני ועיצובה של של הזהות המקוונת כמעט מאפס.

כאן קורה משהו מעניין. הרשתות החברתיות מוציאות יחס עלות-תועלת חדש. המאמץ היצירתי (במובן היצירה ולאו דווקא היצירתיות) קטן יחסית לבלוג או פורום. והתועלת היא מה שמכונה "אינטימיות רקע ambient intimacy". ממש כמו מוסיקת רקע של אווירה, רשתות חברתיות ואפליקציות חברתיות אחרות יוצרות "אווירה של חברתיות". זמזום עדין של תשומת לב, מטהר אוויר של אהבה. ניחוח סופרמרקט, מוזיקת מעליות.

זהו זמזום שקיים בשקט בשקט כבר ברשימת החברים שדולקת בסקייפ או בכל מסנג'ר אחר, איתות מתמשך שיש לכם חברים, ושהם מחוברים ושכולכם בקשר. תשומת לב תקשורתית זמינה, לכאורה. זהו גלגול קיברנטי של מה שיאקובוסון קרא לו "הפונקציה הפאתית" של השפה – שני אנשים חולפים זה מול זה במסדרון המשרד – "אהלן!" אומר הראשון "אהלן, מה שלומך?" אומר השני וממשיך ללכת, לא מחכה לתשובה. השפה כאן משמשת לאיתות שהתקשורת עובדת, שהכול בסדר. הכל זורם. הפיד מתרענן.

תוך כדי עבודה על ניסוח הפסקה המקורית, ב-2007. אני שואל את איה מהחבר'ה של "ההם" בסקייפ:

אורי: תגידי, מישהו מפורמליסטי הרשת שאת מחוברתת איתם הזכיר פעם את הקשר בין הפונקצייה הפאתית ודברים כמו טוויטר ושאר אמביינט אינטימסי?

איה: יכול להיות, אבל אני בטלפון, אחזור אליך בהמשך. היי, בדרך אגב!

אורי: Exactly! 😉

רק שהמילה "אמביינט", מסגירה שזאת אולי אסטרטגיית תשומת לב יעילה יותר אבל לאו דווקא משביעה יותר. אותו זרם מנחם של תמונות / פעולות / תכנים של הרשת החברתית שלך באתרי הרשתות החברתיות. זה מתחיל כמו האיוושה החרישית שחברות טלפון מוסיפות לקווים הדיגיטליים כדי שהמשוחחים ידעו שהקו עדיין עובד גם כשהם שותקים. Comfort noise מכנים המהנדסים את הרעש הלבן הזה.

מצאנו דרך להשתמש ברעש עצמו להרגיע את המצוקה שלנו – גם מבחינת תשומת הלב המרוששת שלנו, וגם מבחינת תשומת הלב שאנחנו רוצים לקבל. ובאירוניה אכזרית, האוושה הופכת לפכפוך מעיין ולנהר שוצף, שמצטרף גם הוא למפל הרעש, עמוס אותות להלכה, לבן למעשה, ששוטף את חיינו.

לא מפליא שחלק מטקסי החיזור ברשתות חברתיות מזכירים את הציניות של הפרימיטיביים שבאתרי ההיכרויות מבוססי הפרופיל שהוא “תעודת זהות”, זוהי הגרסה ההיפר-מחוברתת ומודעת לסטאטוס של משחק המינים, שלא לומר מאבק המינים. חיזור כטראנסאקציה חברתית.

ג'ורג' האריסון מגדיר את זה ככה:

I got my mind set on you
I got my mind set on you
I got my mind set on you
I got my mind set on you

But it's gonna take money
a whole lotta spending money
It's gonna take plenty of money to do it right
child.

It's gonna take time
a whole lotta precious time
It's gonna take patience and time to do it
to do it
to do it
to do it
to do it
to do it right
child.

And this time I know it's real
the feeling that I feel
I know if I put my mind to it
I know that I really can do it.

זמן. כסף. תשומת לב. אינטימיות. ההיגיון המאוחר של הדייטינג הקפיטליסטי.

 

כלומר, לסיכום הפרק הזה, אפשר לראות את האבולוציה של ממשקים חברתיים כמסע של שיפור מתמיד של יחס העלות תועלת של השקעה בייצוג הזהות מול תשומת הלב הפוטנציאלית שמקבלים:

עוד לפני הווב, פורומים וצ'אטים היו הממשקים החברתיים הבולטים. רשימות דיון מדוורות, ששרתו קהילות באותה תקופה, הן לרב הקצנה של דינמיקת הפורום.

הצעד אל הבלוגים העלה את ההשקעה הנדרשת כדי לתת יותר שליטה/תוצאה.

המיקרובלוגניג והרשתות החברתיות, שצמחו מתוך כלים ששכללו את הבלוג רול (זוכרים שגדי שמשון עשה באנר: "הרשת החברתית שלי היא האינטרנט"?). צומחים מתוך ריאקציה אל ההשקעה הגבוהה שדורש הבלוג, שלא מתאימה לרב האנשים. הם כבר חסרי בושה ועונדים את תאוות תשומת הלב על השרוול. יעילים מתמיד. אבל לרובנו יוצרים רק אור חיוור.

 

ולא לסיכום:

האינטרנט הוא המראה על הקיר של האמא החורגת של שלגייה. אנחנו תולים על הקיר את הפוטרט הגמלוני שלנו ואז שואלים "ראי ראי שעל הקיר…". ברגע שאנחנו עושים את זה, דנו את עצמנו לאכזבה. כי הראי, בהגדרה, משקף דימוי חסר. דו-ממדי. תחום. מבט חיצוני שכמה לאישור פנימי.
שלגייה, לעולם תהיה יפה יותר: בתולה, צחה וצעירה, שעולם הטבע מתמסר לה בחדווה.
היא לא מתאמצת ולא צריכה לשאול.
אנחנו המלכה הרעה. אם חורגת לאובייקט האובססיה שלנו.

אבל תזכרו שגם שלגייה, כשהיא מביטה בראי, גם אם זאת רק ההשתקפות שלה במסך האייפון שלה, הופכת למלכה הרעה בעצמה.

נסו להיות הורה קצת יותר אדיב כלפי עצמכם מדי פעם. כי עמוק בפנים, זאת הנראות שכולנו מחפשים.

 

נקסט: הקריוקי של האני. עם חוב עצום לרב הגאון דרור פויר.

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and branding consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

12 תגובות על ״כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)״

  1. שלוש ומשהו בלילה, ומחר אני נוסע לירושלים בבוקר, ועכשיו גם הולך לקרוא את החלקים הקודמים. כנראה פספסתי את ההודעה עליהם. הדברים היו פשוטים יותר, בימים הטובים ההם. יה, רייט.

    אהבתי

  2. אורי, שכחתי לגמרי איך זה הכל התחיל 🙂 אהבתי הכי את החלק השלישי, ובעיקר את עניין הפונקציה הפאתית. לא היכרתי את זה. ובכן, התקשורת עובדת, מחכה להמשך

    אהבתי

  3. אוריק, יש פה פנינים של פסקאות. כאלה שמסבירות כל כך יפה דברים שלא הבנתי אבל עכשיו זה מרגיש כאילו תמיד ידעתי אותם.

    אהבתי

  4. אני מנהלת הרבה נסיונות להבין מה את/אתה/אני מנסים להרוויח לעצמנו באינטרנט הזאת….
    ובסיכום קצרצר אני לא חושבת שזה קשור לתשומת לב בעיקר, למרות שיש רבים כאלה, אבל הם גרים בעיקר בפייסבוק ובטוויטר, הבלוגים עדיין נשארו סוגשל דיבור אחר, רחב יותר, פרטי פחות,
    אני חושבת שאנשים מסדרים לעצמם, בלי כוונת תחילה, שיקוף עצמי ברשת, האדם המרכזי שאליו הם מתכווננים הוא הם עצמם, איך הם משתקפים לעצמם כשהם חוזרים וקוראים מה שכתבו, פלוס תגובות כמובן.
    התבוננות עצמית כביכול על החיים שלהם ועצמם בעיני זרים ואחרים, ובעצם התבוננות די נוחה על הצדדים הטובים, מוסריים וחיובים שלהם

    אהבתי

  5. יעל: תודה תודה.

    חלי: תשומת לב היא רק אחד הזרמים הקרקעיים החזקים שמכניסים את המתח של חווית הזהות לתאוצה.
    אני מקווה שהצלחתי להראות שלא צריך להיות סלב-וואנאבי כדי שזה ישפיע עליך. בבלוגים רוחב היריעה הוא אכן אחר, וקצת תיארתי את זה.

    אנשים מסדרים לעצמם שיקוף בהרבה מצבים. אני מכיר בזה או שלא הייתי מדבר כל כך הרבה על מראות, אבל העניין שלי מעבר לזה הוא במה קורה לדינמיקות השיקוף האלה ברשת במצב הממשקי הנוכחי שלה והמצב התרבותי הנוכחי שלנו. וזה כבר יותר מסובך.

    כי, למשל, רק להגיד שיקוף לא מסביר למה אנשים בוחרים לעשות את זה בעיני זרים לא כותבים יומן פרטי אצלם במחשב (או במחברת), כמו שאני עדין עושה, למשל. גם זה שיקוף עצמי / התבוננות עצמית.מעבר לזה אני מסכים איתך לגמרי. זה נוח ומחמיא.

    בשולי התגובה למה שכתבת, ובלי שאחשד באד-הומינם, אני מקווה: אני חייב לציין שקצת קשה לקחת ברצינות את ביטול החשיבות של תשומת הלב כשהוא בא ממישהי שהיא "מקרה קצה" בעניין. רובנו לא עוברים את החיים שלנו עם כמויות תשומת הלב החברתית שזכית להן. וכן, אני יודע שזה לטוב ולרע. אבל מה לעשות שהחוויה של רב האנשים מתחילה ממקום שונה. מה שכן, נראה שגם כשאת התחלת לכתוב, היה אלמנט חזק של להמציא את עצמך מחדש. כלומר, לשלוט בזה שישימו אלייך לב, אבל תוכלי להצביע על צדדים בזהות שלך שלא שמו לב אליהם קודם. עבד מצויין, לא ככה? (-:

    אהבתי

  6. רק אתה יודע כמה התלבטתי ופחדתי מפתיחת הבלוג אצלך,
    כמה חששתי מתשומת הלב,
    דווקא בגלל שידעתי – מאז ומתמיד, כמו גם מי שהכיר אותי – מה הפער בין החליגולדנברג לביני ונקרעתי בין הרצון להיות "אני" לבין הפחד ש"אתם" לא באמת מעונינים במה שפחות דומה לזאתי מהצילומים והסרטים. הצורך לא נבע ממחשבה, אינטרס או מהלך ממוחשב, הלוואי והיה אגב – זה לפוסט אחר – לכן הביטוי להמציא את עצמך מחדש לא רלוונטי לי. הרצון שלי היה אותנטי ורגשי, כמעט דחף, לכתוב ולהביע לא רק במגירות ובמחשב וזה אכן מה שאזרתי אומץ ועשיתי בסופו של דבר והדבר כלל אני חושבת מה שדברתי עליו בתגובה הקודמת, רצון גדול בהבעה ושיקוף עצמי לא פחות ואולי אפילו יותר משיקוף "ציבורי" חיצוני,
    והדבר הזה,
    הבלוג שלי, אכן שינה את חיי, הרבה, ורק לטובה,
    אבל אם נחזור למה שניסית לברר,
    יתכן שתשומת לב היא דבר שאני לוקחת מאז ומעולם כדבר מובן מאליו, והעובדה שיש אנשים המחפשים אותה מרגישה לפעמים תמוהה
    – שלא בצדק כמובן, בעיני.

    אהבתי

  7. קראתי הכל יקירי
    הרבה ביטים עברו ברשת מאז שהתחלנו אי אז ב 96
    הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה השתנה? הדבר היחיד שבולט לי לעין הוא שהיכולת להמציא את עצמך אמנם קיימת, וכמו שאתה יודע אני ממציא את עצמי חליפות לבקרים מאז ועד היום, אבל הסיכוי שלך להתרחק מהאני העצמי והפרטי שלך הולך ואובד.
    עם זה כמובן יורדת מידת החופש שאתה יכול לקחת לעצמך (וגם פורום סמי האנרכיסטי נסגר) מתוך תחושת ביטחון ואתה הופך חשוף יותר ויותר. כמיזנתרופ השורד בקהילתו בעיקר כי טרם מצאתי פיתרון טוב יותר מהלב האורבני בו אני חי, למעט אי אז , וגם אז לא הייתי דמות חביבה ונעימה במיוחד, התהדקות הקהילה סביבך ברחבי הרשת יוצרת אצלי קלסרופוביה קלה. גם כאן הקהילה היא לא לרוחי.
    את העובדה שהרשת הופכת עם השנים לבבואת הקהיליה האנושית, ולא סתם בבואה, אלה כזאת המדגישה בעיקר את הרדוד השטוח והמידי, במקום להיות האלתר אגו האפשרי אני מוצא כעצובה.
    אוהב את כתיבתך
    לרוב גם קורא
    גם אם לא מגיב

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=712831

    אהבתי

  8. 96 זה ההתחלה שלך. אני הייתי ברשת דרך ממשקי יוניקס ב-93-94 בערך. אוניברסיטה.
    אני חושב שגם המאזן של אז, וגם המאזן של היום – שניהם לא ברי קיימא. אנשים לא באמת ברחו מהאני ה"אמיתי" שלהם גם בימי הפורומים, גם לפני הווב. השקר שספרו לנו והשקר שמספרים לילדים של היום הוא אותו שקר. בגלל זה אני ואתה יכולנו לתקשר מלכתחילה.
    השליטה על החומרים שאנחנו עובדים איתם היא חלקית. את זה לא מספרים. אבל צריך לעבוד עם מה שיש. זה ברמה האישית. ברמת המערכת, לא יודע אם הדרך הטובה יותר תמצא בימי חיינו, אבל יש לי רעיון לגבי הכיוון המשך יבוא.

    אהבתי

  9. רק קפצתי להגיד שקראתי את כל שלושת החלקים ונהנתי, ואני מחכה לחלקים הבאים.

    אין לי משהו פרודקטיבי להגיד על עצם העניין, ולכן אשתוק מעבר לזה (אלא אם מישהו יכתוב משהו *שגוי לגמרי* ואז אהיה חייבת לקפוץ פנימה.
    http://xkcd.com/386/ )

    אהבתי

  10. באופן לא מפתיע, מרתק ומרחיב דעת. אהבתי את השימוש בדימוי המראה.
    ״מראה מראה שעל הקיר, האם את מוכנה להמשיך לספר לי את הסיפורים שלי, לשקר לכולם, ואם אפשר- גם לי.״ אוהבת את הדרך שאתה בוחר מילים. אמשיך לעקוב בשקיקה. תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s