כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

reflections (A)

אוקיי. איפה היינו.

פריוויוסלי:

1. הקדמה.
2. תשומת לב.

 

אז ככה: כל הדייסה הנפשית של חווית הזהות מהפעם שעברה (ובכלל, מאז הנפילה מגן העדן / יציאה מהרחם / מהאוקיינוסים) נמזגת אל תוך התבניות של הממשקים בהם מתרחשת האינטראקציה שלנו. ככל שממשקי האינטרנט משתפרים ונעשים נוחים, ומהירות התעבורה בהם עולה, קל להתייחס לממשק כשקוף. אבל ההשפעה שלו היא מהותית.

ניל פוסטמן אומר (ואני מתרגם מאנגלית אז סליחה. נדמה לי שזה מההקדמה ל"בידור עד מוות".):

"כלים מרמזים על תבנית החשיבה. הטבע לא מדבר, אנחנו מדברים עליו, בכל דרך שאנחנו יכולים. אנחנו רואים רק את השיח שלנו אודות העולם. זהו אמצעי התקשורת שלנו, הכלים הם המטאפורות שלנו, והמטאפורות שלנו יוצרות את התוכן של התרבות שלנו."

במאמר ההוא ב"פנים" הגדרתי את חוויית הזהות ברשת כנעה על הציר שבין חופש (=להמציא את עצמך מחדש כמו שהיית רוצה להיות) וחרדה (=מהאחראיות שבאה עם זה, מאובדן העוגן, ויותר מהכל מהסכנה שזה לא ילך ונישאר רעבים…).
עברו שנים ואני יותר מבוגר ופחות חכם, אז אני יכול לחשוב על עוד הרבה צמדים שכאלה, שאנחנו נעים עליהם ברשת: פוטנציאל וכישלון. הבטחה ואכזבה. כוח וחולשה. חשיפה והסתרה.

וכן הלאה.

אז נעזוב הפעם את ההכללות הלא מספקות, ונצלול קצת אל דינמיקות הזהות בממשקים שונים, ובעיקר אלה שיש מהם די מרחק, באופן יחסי:

לו הייתי בלוג ירוק בים

בבלוג, אין שאלה על מי מופנה זרקור תשומת הלב.
המונולוג של הכותבת במרכז, התגובות, תמיד נשארות תגובות, השטח שמייצג אותן הוא בשולי החוויה. אפילו התגובה הכי שלילית, עדיין נושאת איתה אדם אחר שהגיע עד הלום ומעניק לך תשומת לב (ותודה למגיב היחיד על הפוסט הקודם. יותר מעשרים לייקים ותגובה אחת. אני עדיין לא מבין כלום באינטרנט).

 

להמשיך לקרוא כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

Parental attention

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה."
(נתן זך)

אזל, מר זך, אזל. גם לא בקופסא מארץ רחוקה כמו שקיוותה יונה וולך. בקופסאות מייבאים רק עוד רעש.
אין שקט. אבל אפשר, לרגע, לעשות קצת סדר.

פריוויוסלי: התנצלתי מראש. כמיטב המסורת.

כל העומס הזה

אולי השינוי הבסיסי ביותר שעברו החיים שלנו במהפכת המידע הוא התדלדלות אחד המשאבים האנושיים הכי פשוטים – תשומת לב. הקלישאה אומרת שזמן הוא כסף, אבל תשומת לב יקרה ממנו. אחרת איך נסביר את כל אותם האנשים שזמנם הוא כסף וחוזרים הביתה ומבלים שלוש שעות מול מסכים?

אנחנו מוצפים בתקשורת מכל הסוגים, מכל הכיוונים ובכל הערוצים. הטלפונים הניידים, למשל, הרגו סופית את ה"זמן המת" שהיינו מבלים פעם בהמתנה או בנסיעה ; אנחנו מוצפים בכמה סוגי תקשורת במקביל – הודעות טקסט מגיעות אלינו ברגעים שבהם, בעבר, לא היינו פנויים ; תשומת הלב של שעות העבודה זולגת אל שעות הפנאי ; מודעות פרסום דיגיטליות מתחלפות לנגד עינינו כשאנחנו עומדים בצמתים ("קהל שבוי" קוראים לזה ב"תעשייה". זאת התעשייה שמבחינתה אתם המוצר.)

מעולם לא קראנו וכתבנו כל כך הרבה, מעולם לא היו המוחות שלנו, מכונות מופלאות בהחלט, עסוקים בעיבוד זרם דחוס כל כך של מידע ודימויים, וביצירת זרם עצמאי של מידע שאחרים צריכים לפענח. נכון, חלקו רצוני – אנחנו מתקשרים, במגוון ערוצים גובר והולך, ובראשם האינטרנט שמאפשר לנו לתקשר כיחידים אל ההמונים. גם אם ההמונים האלה הם רק ספר כתובת האימייל שלכם (ולרב הם לא, כי אתם בפייסבוק) – זוהי זכות שפעם הייתה שמורה לתחנות ממסר של התקשורת הממוסדת. אפילו המטא-מידע שאנחנו מייצרים כתוצר לוואי של הפעולות שלנו מצטרף לתחרות. אני קונה ספרים באמזון ובאופן עקיף אך אוטומטי יוצר המלצות רנדומליות לשאר המשתמשים. המלצות שהמוח שלהם צריך לפענח ולמיין ולהעריך, המלצות שמתחרות על תשומת הלב שלהם.

"מסורתית", היה גמול (גם אבולוציוני) ליכולת עיבוד מוגברת של אותות חיצוניים. האדם הקדמון שהצליח לעבד את הסימנים בסביבתו – שרד. העידן שלנו הוא הרף עין יחסית לזמן בו הכללים האלו נשמרו. וקצת כמו שהפרנו את האיזון הסביבתי, הפרנו את האיזון הקוגניטיבי. טובעים בזיהום הסביבה של הנפש. ושיווי המשקל החדש לא נראה באופק.

היום כולנו בסחרור בלתי פוסק של עיבוד, עיבוד שיכול אפילו להכניס אותנו למצוקה כי הוא נתפס כאיום קיומי. אבל איפה הפיצוי שלנו? הייתכן שכל העבודה קשה הזאת לחינם? איך עוד פעם יצאנו פראיירים?

להמשיך לקרוא רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

Staged butterflies over industrial blue framed with green nature

אז בעניין הפגמים הגנטיים:

לפני בערך חמש שנים, קצת לפני שפייסבוק וטוויטר נהיו מה שנהיו, דריה שועלי, כוכבת בשניהם ומי שהייתה אז סגנית העורך של מוסף הארץ, חיפשה מישהו שיכתוב מאמר שמדבר על חווית הזהות המקוונת כשזאת מתחילה להתפזר בין אתרים שונים ופלטפורמות חברתיות שונות.

גיל רימון ויעל גבעון, שבינתיים התחתנו (שלא על מנת להדגיש את חלוף הזמן, אלא מאהבה), הכירו את הרעיונות שלי לגבי זהות מקוונת, בין השאר ממאמר שפרסמתי בנושא בכתב העת "פנים" אי שם ב-2005 (וכבר אז היה יותר טוב בפורמט המצגת שראו קומץ אנשים חצי שנה לפני זה בסמינר אורנים), והציעו לה לפנות אלי.

תוך פחות משבועיים היו לי תילי תילים של פרגמנטים ורעיונות, כולל גזירי ציטוטים נבחרים מבלוגים אישיים שמוכיחים את הטענות (מתוך כמה בלוגים בולטים למדי של אותה תקופה בעיקר זרוב, דודה מלכה/ליאת בר און, זו ש, עמית כנעני), והרבה יותר דימויים משמאמר רציני אמור לסבול.

להמשיך לקרוא זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

להמשיך לקרוא מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

על טרולים אקס-טריטוריאליים, ומות הקולקטיב הפרטי שלי

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

האלגוריתם של אמנת וארשה

במקור כתבתי את זה כתגובה אצל יו גונן בפייסבוק, על הטור  הפתט של שטארק.
אבל מאז, ושוב היום בגלל דורה שכותבת על ההבלחה המיזוגנית של נחום ברנע (עם כמה תגובות מצחיקות במיוחד – בכוונה ושלא בכוונה), אני נזכר בתגובה הזאת כשימושית.
אז אני מעלה את זה לבלוג הקטטוני הזה כדי שיהיה לי קל לשים לינק בכל פעם שהדיון תופס תבנית כזאת:

זה נפלא כמה מרחב פעולה כולנו מקבלות במסגרת אמנת וארשה…

אם את אישה, את יכולה להיות בתולה או זונה או לשלב את שניהם ולהיות כלבה (מומלץ).
אם אתה גבר, אתה יכול להיות חנון או אנס, או לשלב את שניהם ולהיות אמן פיתוי.

ואפשר להמשיך את האלגוריתם העקום הזה.
אם את אמא לגבר: את יכולה לחנך אותו להיות סחבה, ואז תתאבדי כי בגללך הוא לא מתחתן. או לחנך אותו להיות גבר-גבר ואז תתאבדי כי בגללך הוא אנס.
אם את אמא לאישה: תחנכי אותה להיות בתולה ואז היא לא תתחתן, אז תתאבדי. אם תחנכי אותה להיות זונה, היא תאנס כי כידוע רק זונות נאנסות, ואז גם מוטב שתתאבדי.
אם לא התאבדת עוד לפני זה מהבושה.
אם חינכת אותה להיות כלבה, היא גם תאנס וגם לא תתחתן, כי זה, כידוע, העונש האמיתי שכלבה (או פמיניסטית, זה די היינו הך, כידוע) צריכה לקבל.
ומיותר לציין שאת צריכה להתאבד.

אם אתה אב לאשה או לגבר, אז זה לא משנה, כי אתה בכל מקרה כל הזמן או בעבודה (אם חנכו אותך להיות סחבה מפרנסת) או אצל הזונות (אם אתה גבר גבר). ובכל מקרה אחד מהדברים האלה יהרוג אותך במוקדם או במאוחר. אתה יכול להאיץ את התהליך ולהתאבד, אבל אז מי יארגן את ההלוויה של אמא?

החדשות הטובות: יש סיכוי שכל האנשים האלה שמייצרים עוד אנשים כמוהם יתאבדו.
you may now return to your shopping, fucking, and hacking

מחפש תשובות, לפעמים מוצא

לפני בערך שבוע, הצטרפתי לרשימת האנשים שענו לשאלון של סיני גז.decision... decisions... by piX dust

חצי אישי, חצי ציבורי, חצי חושב, חצי מתחכם. כן, ארבעה חצאים. הלוואי שהיו רק ארבעה, או שלפחות המספר לא היה זוגי, זה היה עוזר בהצבעות המליאה של החצאים.
אז עם כל הרגשות המעורבים שתמיד כרוכים בסיטואציות כאלה, כי יש משהו מאוד בלתי אפשרי בראיוניות כאלה (ובראיונות בכלל, אגב). בעיקר אם אתה פרפקציוניסט. אבל בסך הכול די נהניתי, ואני חי בשלום עם התוצאה.שזה אולי סימן שאני מתבגר. קצת.

אז הינה השאלון. איתי. מקווה שתמצאו בו עניין או שעשוע או משהו.

 

נ.ב.
אם אנחנו כבר מדברים. ואם יש לכן כוח לזה… אני תוהה מה שלוש קוראותי חושבים על העניין הבא.
אני מנסה להגדיר לעצמי את התפקיד של הבלוג הזה. נראה לי שהוא מאוד צומצם. ענייני אינטרנט הולכים לבלוג של הקולקטיב (ולא מספיק לאחרונה, במסגרת פשיטת רגל משימתית כללית שמשתוללת אצלי). עניינים מקצועיים אני כותב באנגלית בבלוג האנגלי – גם כדי שיגיעו לקהל רחב ככל שאפשר, וגם כי כאן המרכז המקצועי שלי כבר שנים (ובשלוש-ארבע השנים הקרובות, כנראה. אחרי – אין לדעת.). צד של בלוג אישי לא ממש מתאים לי – זה מכניס אותי לחרדות. אני עוד בילדות שרתי "אדם בתוך עצמו הוא גר / לפעמים פותח דלת  מקבל מכה." אני לפעמים מרגיש חשיפה אפילו כשאני עושה שרינג לאייטם בגוגל, אז מה שקורה בפייסבוק ופליקר שלי מספק לי מספיק דאגות מהבחינה הזאת.
אז מה בעצם יכול להיות כאן? רק לינקים/ארכיון ל"פרסומים" בעברית והודעות על ענינים ציבוריים בעת ביקור? (שתי הרצאות על קומיקס בכנס קאבום בחנוכה, פרטים בקרוב. ואחת על שיווק – פנימית, באחד ממשרדי הפרסום. פתוח להזמנות נוספות. פנוי להובלה.) זה מספיק? יש עוד משהו שאני יכול לעשות כאן?
בצר לי, התחלתי לכתוב שטויות בטוויטר. Mוזמנות לשלי.

חמישה דברים שאני שונא ואוהב בקפה

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.

כסף מכניסות – לא. אז מה כן?

גם גילי היא מומחית. מתוך אוסף ספתא. אז כמו שגל אומר, אי אפשר לעשות כסף גדול בישראל מכניסות לבלוג. גם בחו"ל זה הישג של בודדים, יחסית לכמות הבלוגרים שמנסים.
אתם יכולים להתעלף מסיפור על בלוגר מקצועי שההכנסות שלו חצו מאה אלף דולר לשנה, אבל כאלה יש ספורים. הרב עושים גרושים גם בחו"ל, לא ש"כמה גרושים" זה רע (נדמה לי שטרי פראטצ'ט כתב פעם: "כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה לים."), אבל מול המאמץ וההשקעה, זה נשאר תחביב.

בהתחשב בנתוני השוק בישראל – הייתי אומר שמתקיים כאן עיקרון קל וחומר, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לואקום ועופרת.

אז מה כן?

מה שכן יכול לעבוד גם בישראל זה רווח עקיף, כי לבלוגרים שרוצים לבנות לעצמם מוניטין כמומחים בתחום ספציפי, או ככותבים, גם בישראל מתקיים העיקרון: זה לא כמה קוראים אותך, זה מי קוראים אותך.

דוגמה מהזמן האחרון, משהו שקרה לי בעקבות הבלוג האנגלי (ואני בכוונה בוחר את זה כדוגמה כי זאת זירה שהמוניטין שלי בה עדין בחיתוליו): קיבלתי פנייה ממגזין עיצוב סמי-נחשב לפרסם פוסט שלי שמצא חן בעיניהם כטור במדור של כותבים אורחים. כשהלכתי לבדוק איזה מן אנשים כותבים אצלם טורי אורח (בטוח שזה סתם מדור "קוראים כותבים"), גיליתי ביניהם שמות כמו סגמייסטר, ועוד כמה, שבאמת – איפה הם ואיפה אני. אבק לרגליהם. קשה לי לחשוב על נסיבות אחרות מלבד כתיבת בלוג שהיו מאפשרות את האירוע הזה ללא מאמץ עליון, לא כל שכן כ"אפקט נלווה" של משהו.

גם בהקשר המקצועי התחרות תהיה יותר גדולה ככל שיעבור הזמן, אבל כאן השוק הקטן של ישראל דווקא יכול להיות יתרון.

אם ינואר המחוספס לא היה כה חלקלק

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.