רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

Parental attention

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה."
(נתן זך)

אזל, מר זך, אזל. גם לא בקופסא מארץ רחוקה כמו שקיוותה יונה וולך. בקופסאות מייבאים רק עוד רעש.
אין שקט. אבל אפשר, לרגע, לעשות קצת סדר.

פריוויוסלי: התנצלתי מראש. כמיטב המסורת.

כל העומס הזה

אולי השינוי הבסיסי ביותר שעברו החיים שלנו במהפכת המידע הוא התדלדלות אחד המשאבים האנושיים הכי פשוטים – תשומת לב. הקלישאה אומרת שזמן הוא כסף, אבל תשומת לב יקרה ממנו. אחרת איך נסביר את כל אותם האנשים שזמנם הוא כסף וחוזרים הביתה ומבלים שלוש שעות מול מסכים?

אנחנו מוצפים בתקשורת מכל הסוגים, מכל הכיוונים ובכל הערוצים. הטלפונים הניידים, למשל, הרגו סופית את ה"זמן המת" שהיינו מבלים פעם בהמתנה או בנסיעה ; אנחנו מוצפים בכמה סוגי תקשורת במקביל – הודעות טקסט מגיעות אלינו ברגעים שבהם, בעבר, לא היינו פנויים ; תשומת הלב של שעות העבודה זולגת אל שעות הפנאי ; מודעות פרסום דיגיטליות מתחלפות לנגד עינינו כשאנחנו עומדים בצמתים ("קהל שבוי" קוראים לזה ב"תעשייה". זאת התעשייה שמבחינתה אתם המוצר.)

מעולם לא קראנו וכתבנו כל כך הרבה, מעולם לא היו המוחות שלנו, מכונות מופלאות בהחלט, עסוקים בעיבוד זרם דחוס כל כך של מידע ודימויים, וביצירת זרם עצמאי של מידע שאחרים צריכים לפענח. נכון, חלקו רצוני – אנחנו מתקשרים, במגוון ערוצים גובר והולך, ובראשם האינטרנט שמאפשר לנו לתקשר כיחידים אל ההמונים. גם אם ההמונים האלה הם רק ספר כתובת האימייל שלכם (ולרב הם לא, כי אתם בפייסבוק) – זוהי זכות שפעם הייתה שמורה לתחנות ממסר של התקשורת הממוסדת. אפילו המטא-מידע שאנחנו מייצרים כתוצר לוואי של הפעולות שלנו מצטרף לתחרות. אני קונה ספרים באמזון ובאופן עקיף אך אוטומטי יוצר המלצות רנדומליות לשאר המשתמשים. המלצות שהמוח שלהם צריך לפענח ולמיין ולהעריך, המלצות שמתחרות על תשומת הלב שלהם.

"מסורתית", היה גמול (גם אבולוציוני) ליכולת עיבוד מוגברת של אותות חיצוניים. האדם הקדמון שהצליח לעבד את הסימנים בסביבתו – שרד. העידן שלנו הוא הרף עין יחסית לזמן בו הכללים האלו נשמרו. וקצת כמו שהפרנו את האיזון הסביבתי, הפרנו את האיזון הקוגניטיבי. טובעים בזיהום הסביבה של הנפש. ושיווי המשקל החדש לא נראה באופק.

היום כולנו בסחרור בלתי פוסק של עיבוד, עיבוד שיכול אפילו להכניס אותנו למצוקה כי הוא נתפס כאיום קיומי. אבל איפה הפיצוי שלנו? הייתכן שכל העבודה קשה הזאת לחינם? איך עוד פעם יצאנו פראיירים?

אם זמן שווה כסף, תשומת לב שווה זהב

Attention Shoppers!

התחרות הכלכלית על תשומת הלב שלנו בעלייה מתמדת – 3000 – 10000 מסרים שיווקים ביום נשלחים אל הקהל המערבי, תלוי את מי שואלים. את הקהל לא שואלים. מאות מוענים מתחרים על הזכות לבדר או לעדכן אותנו, ובאינטרנט המאות הופכים למאות אלפים. כל הקקופוניה הזאת מומטרת עלינו עוד לפני שאספנו את המעבד הקוגניטיבי המותש שלנו כדי להעניק תשומת לב למקום העבודה שלנו, לתחביבים, לחברים, למשפחה.

במקביל, ודרך אותם ערוצים עצמם, ניכר שהחברה המערבית מעמידה את תשומת הלב כמנגנון גמול שרק כסף שני לו, והוא אחד המדדים המרכזיים להצלחה. משאבים נדירים נוטים להיחשב ליקרים ולקבל הילה. תשומת הלב של הקהל, ותשומת ליבה של של התקשורת, שאומרת לקהל אל מה לשים לב. תשומת הלב המוחלטת, היא הפרס המוחלט של ההעפלה אל ראש המשחק החברתי. הצלחה מתורגמת לכמות תשומת הלב שמוענקת לאדם על ידי החברה, ללא קשר הכרחי לתרומתו או הישגיו. סלבז לא צריכים הצדקה לקיומם, תשומת הלב נותנת להם תכלית מובנית.

הרי מהגן טוחנים לנו (לכל המאוחר לילידי דור האיקס והלאה) כמה שכל אחד מאתנו הוא יחיד ומיוחד, ופרסומות מסבירות לנו (בעיקר מאז שנות השישים) שאנחנו כל כך מיוחדים שמגיע לנו בדיוק אותו הדבר כמו לכל האחרים, ואחרי שנקבל אותו, גם החיים שלנו יהיו כמו של "האנשים בטלוויזיה", הם לא צריכים לדאוג לתשומת לב. הם פתורים אוטומטית מכל הרהור קיומי. להיות סלב זאת אמנות, ואמנות היא כזכור התכלית של עצמה.

כמו שמסבירה דודה מלכה:

אני אוהבת לראות מפורסמים. ולא סתם מפורסמים כמו שירי מיימון או הקוף המפגר של דורה האקספלוררית, אלא מפורסמים של ממש, כמו מדונה או מייקל ג'קסון או אברהם לינקולן או דורה האקספלוררית. בכל פעם שאני זוכה להעיף מבט באחד מהם אני מרגישה שהחיים העלובים שלי מתקפלים ונטחנים כדפי זהב במשרדי גוגל ואני מיד שוקעת בחלומות על מגורים משותפים בארצות מגניבות מעבר לים וימינה, איפה שהביג בן. פעם הלכתי למסיבת חוף עם ג'ף גולדבלום ובמשך שעה ניסיתי לרמוז לו בקריצות שיבוא איתי לסיבוב קטן לכיוון גבעתיים, אבל המשקפיים המחורבנים שלו כל כך פאקינג עצומים שהוא בטח חשב שנכנס לי טוסט לעין כי הוא נס ממני בריצה קלה לעבר גלי הים. אני זוכרת איך חזרתי הביתה במונית, שתויה ומעושנת, והתפללתי שיפול עליי אסטרואיד שייקח אותי מהעולם המפגר ושורץ האשראמים הזה. נו, חוויה.

תשומת לב היא לרב משחק סכום אפס: אם נשים לב (אבל "ממש") למשהו אחד, זה יהיה על חשבון משהו אחר. מלבד המאבק להמשיך ולנהל את סדרי העדיפות של חלוקת את תשומת הלב הפרטית שלנו, בעולם בו הסחות הדעת הולכות וגוברות, כל אחד מאתנו מנהל גם מאבק פרטי על תשומת הלב שאנחנו רוצים לקבל מהסביבה. חלק מהמאבק הזה קשור בצרכים רגשיים בסיסיים שלנו. המבטאים הגדולים של מצוקת תשומת הלב הפרטית הם הילדים, שרבים מהם הולכים ונעשים קולניים, בין השאר מאחר והם מתחרים ללא הפסקה עם הרעש הסביבתי שמקיף אותם ואת הוריהם ומאיים לבלעם. תשומת לב היא תנאי לאינטימיות כמו שכולנו לומדים על בשרנו מינקות. בלי תשומת לב אין אהבה. ועולם שבו התחרות על תשומת הלב של מי שאמורים לשים אלינו מסתחררת הוא עולם בו יותר ויותר אנשים צמאים לאהבה.

תמר של עמית, שבאופן יחסי, אני מניח, אינה ילדה חסרת תשומת לב, עדין מבינה את יחס העלות-תועלת הזה:

בבית הילדות חגו סביב הטמגוצ`ים כאחוזות אמוק "זה צעצוע חי"! צהלה תמר כמעשה פרנקנשטיין בשעתו "זה חי!!"
"זה קצת כמוכן" ניסיתי ללמד את הילדות דרך ארץ וכבוד ואחריות לזולת "צריך לטפל בו."
תמר ידתה בי מבט מיואש "זה בכלל לא כמונו, זה הרבה יותר כיף, צריך רק ללחוץ עליו, לא צריך לאהוב אותו באהבה אמיתית".

הצד השני של המאבק הזה קשור באופן בו משפיעה עלינו הגלוריפיקציה התקשורתית של תשומת הלב. בחברה אינדיבידואליסטית, בה גם הגננות וגם הפרסומות מלמדות אותנו שאנחנו מיוחדים ומגיע לנו יותר, אנחנו צופים ללא הפסקה בדימויי האנשים הזוהרים שתשומת הלב של כולם מורעפת עליהם, ולכאורה נותר לנו רק לבחור אם לקנא או לשאוף לקבל נתח מתשומת הלב הזאת. ואם החלק הראשון של המאבק גורם לנו להרגיש לבד יותר, הרי שבחלק השני מוצג לנגד עינינו פתרון הפלא שלכאורה הוא האופציה היחידה שתביא מזור לכאבנו.

כשאברי וארז היו פחות מפורסמים ויותר חתרניים, הם ניסחו את זה ככה (החל מ1:50):

"אני סתם בנאדם קטן ומיותר / אין תכלית לחיי ואין לי מחר / עם עבר מטופש על עתיד אני לא בונה / אם הייתי גידי גוב הכול היה שונה."

יכול להיות שזאת היתה התכנית שלהם כל הזמן. אבל זה כבר סיפור אחר.

כשהגמול המובטח לא מגיע, אנחנו מתוסכלים, כועסים, וחרדים שאולי אף פעם לא יגיע. כשטרול כותב בטוקבק לכתבה "הכותב לא יודע על מה הוא מדבר." הוא מציף את החרדה שלו מעצם הסמכות של הכותב. זאת זעקת הנגזל. "אני ראשון!1!" מנסה להגיע לראש הירארכיית תשומת הלב של העולם של מטה. באופן דומה – הסאבטקסט הנפוץ ביותר אצל טרולים שמגיבים בבלוגים הוא הבעת תרעומת על עצם זכותה של הכותבת לקבל תשומת לב על פניהם. במשך השנים, זה היה המטא-נרטיב של כמעט כל תגובה טרולית על זרוב, מפלצת (במובן הגא-גאיסטי של המילה) תשומת לב וירטואוזית שמגיע לה מאמר משלה (שמישהו אחר עוד יכתוב פעם).

טרולים, למדנו מגמדים מונפשים, מפחדים מאור השמש. אולי כי הם יודעים שבאור השמש הם יחשפו בגודל הטבעי שלהם, במחשכים הם מטילים צל ענק.

אז כמו ששרים החברים של נטאשה: מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד – אז שנהיה בתנועה. בעולם הזה, לנוע עד שמוצאים סביבה בה הנרטיב של האני שלך הוא הדומיננטי זה מפתה מאוד, אם לא צורך קיומי. להיות בתנועה מתמדת, ובין השברים לחזק את התחושה שאתה במרכז.

אם אתם בלוגר כוכב, מוכשרים לכתיבה, ואין לכם בעיה לקבל תשומת לב כשאתם מתבטאים, ישנם שדים אחרים. מאז טוויטר, הסבלנות של האנשים לטקסטים ארוכים פחתה ורבים מהם מצפים לפאנץ' ליין בתוך 140 תווים (שלושת הקוראות שעוד איתי ודאי יהנהנו). אם שנינה היא לא בעיה, אלבומי תמונות בפייסבוק (ולפני כן פליקר), יתדלקו לכם את התחושה שהעולם מלא באנשים יפים, צעירים ומגניבים מכם, שחיים חיים טובים יותר, שקרובים יותר למה שתכל'ס הבטיחו ומבטיחים לכולנו ולעולם לא מקיימים. הסחים הבני זונות.

כמו שגור בנטביץ' כתב בסרט הגמר שלו "מצב החסה":

"כל אחד והשטן שלו."

וסיימון אמסטל התוודה באומץ (מצוטט פחות או יותר):

"Those beautiful people, I hate them. And I also want to fuck them. Fuck them until they cry."

לכולנו יש טרול קטן בלב, פשוט חלקנו יודעים לשמור את המצוקה שלו בפנים. או לכל הפחות מוצאים דרכים לסובלימציה שלו. ובזה האינטרנט מציעה, לכאורה, נתיבים לגאולת אינסטנט.

"ואשאל את עצמי בקול עמוק וטוב / יכול להיות שזה קרה? נהייתי גידי גוב?"

 

נקסט: כשהמרק פוגש את הממשק

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and branding consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

תגובה אחת על ״רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)״

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s