קטגוריה: גיק

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

להמשיך לקרוא מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.

במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.

אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.

להמשיך לקרוא הצנזורה העצמית של ילדי הכאפות

זה די מצחיק לכתוב את הפוסט הזה אחרי הפוסט הקודם. כי לא תיארתי לעצמי שיזומן לעצמי כזה "מקרה קצה" כל כך מהר.
באוגוסט של שנה שעברה יצר איתי קשר עידו הרטוגזון, כותב שאני מעריך מאוד ואז עדיין כתב נענע (ובעל אתר ברשימות), בעניין לינקים שלו שהופיעו בקולקטיב. בשולי הדברים, הוא הציע לראיין אותי על מיזמי קונספציה ויזמות תרבותית באינטרנט. אני די סרבתי/התחמקתי. הרגשתי שאין לי מה לחדש בעניין שלא אמרתי קודם, וגם הזכרתי שמיזמי קונספציה זה שלושה אנשים. הסכמנו לדחות את זה.

לקראת סוף הביקור שלי בארץ עידו יצר קשר שוב. שוב הייתי מסויג – אמרתי לו שהרגע ראיינו אותי לדה-מארקר וזה נראה לי קצת מוגזם. מה כבר יש לי להגיד? וגם יש את העניין החשוב שקונספציה זאת קבוצה של אנשים.
אז עידו אמר שיש עוד כל מיני נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם, שהם יותר בתחומי עיסוקי האחרים.
בשלב הזה הרגשתי שלסרב להתראיין יהיה יותר יהיר מלהתראיין (ואולי, בסופו של דבר, זה לא. קשה לי להכריע בעניין).
בקיצור – נפגשנו לשיחה מאוד נעימה בתל אביב, שהתוצאה שלה היא ראיון שעלה בינתיים בנענע ובבלוג של עידו (זאת הכתבה האחרונה שלו באתר נענע, אותו עזב בינתיים), ומתמקד בחלקים של השיחה שדנו בקונספציה, רשימות ויזמות תרבותית. הבנתי מעידו שיהיה לראיון הזה גם המשך בפוקוס קצת אחר – שמתמקד יותר בעניינים של שיווק.

עכשיו, שיהיה ברור – הראיון הזה מחמיא מאוד. מאוד. אני מרגיש קצת נבוך מחלק מהסופרלטיבים שעידו בחר לכתור לי ולמיזמים שאני מעורב בהם. באמת, אני לא בטוח שאמי הורתי היתה מוציאה תחת ידיה טקסט כל כך מחמיא. בהקשר הזה, אני מקווה שהקוראים הנבונים ישימו לב מה החלקים שאני אומר ומה החלקים שעידו אומר בראיון.
בי נשבעתי – השתן שלי במקום הנכון.

אבל, אבל, אבל. בכל זאת אני מרגיש קצת מוזר. אולי זה גם הצד הפולני שלי – זה שאם לא מפרגנים לו נעלב, ואם כן מפרגנים לו מרגיש נבוך ואשם.
אבל זה יותר מזה – ועל זה כבר התנצלתי בפני שותפיי.
בגלל תפקידים שלקחתי על עצמי במיזמים שלנו, יוצא לפעמים שאני נתפס כפנים היותר ציבוריות של מה שאנחנו עושים. לטוב ולרע.
לרב זה לרע – מבחינת להיות המטרה של חיצי ביקורת ארסיים וטרולים, מבחינת לקבל מכתבי משטמה מאנשים שרצו אתר ברשימות ונענו בשלילה וגם סתם צרות עין. לפעמים זה אומר שכשכותבים דברים טובים, אפשר להבין כאילו אני לוקח יותר קרדיט משמגיע לי.

אז קודם כל – במיזמי קונספציה, יש תמיד שלושה אנשים. מה שאנחנו עושים לא היה קיים בלי העבודה וההשקעה של אילן גליני וירדן לוינסקי.
וזה בלי למנות מתנדבים מזדמנים יותר ומזדמנים פחות שעזרו לנו לאורך הדרך. איתי בנר, שהחליף אותי בכתיבת הקולקטיב בתקופה של שוק המעבר ללונדון ומושון זר-אביב שבלעדיו אירועי הלייב לא היו מה שהיו, הם דוגמה לשניים שתרומתם משמעותית במיוחד.
אילן עושה את העבודה הכי מורטת עצבים, שלא לומר משעממת, אבל היא המנוע שהכל רץ עליו. והוא עושה את זה אחרי שכל היום הוא מתעסק עם דברים דומים, רק יותר מאתגרים, ואני מעריך שזה הדבר האחרון שחסר לו. אילן הוא בדרך כלל השם הראשון שאנשים שוכחים להזכיר בהקשר של המיזמים שלנו. זה עושה לי רע כל פעם מחדש.
וירדן, בכלל, הוא האבא של קונספציה, וגם של המיזמים ה"פרה-היסטוריים" מהם כל השותפות הזאת נולדה. הכישורים הרב-תחומיים וההספק של הבנאדם זאת פשוט תופעה, ואם מישהו רוצה לראיין מישהו – הוא אדם יותר מוכשר ומעניין ממני, ומרב מי שאני מכיר. גם מבחינת זמן השקעה, סדרי הגודל שלנו אולי דומים, אבל יש כאן הבדל אחד – שאת כל רומן קונספציה המתמשך ירדן עשה במקביל ללימודי רפואה, סטאז' והתמחות בפסיכיאטריה (שנחשבת לאחת הארוכות והקשות) ושבשלב זה יש לו כבר שני ילדים.
להיות שותף לעשייה שלו כבר כמעט עשור זאת אחת הזכויות הגדולות שנפלו בחלקי.
זהו.
כשאני מסתכל על עשר השנים האחרונות, ובעיקר כשהראיון עלה יום אחרי יום הולדתי ה-33 שחל אתמול, אני יודע שהשותפות הזאת היא התקלה המופלאה של חיי.

אז אתמול, אחרי קצת זמן התבשלות החלטתי שמעתה ואילך – אם זאת רק "תגובה לתקשורת", אז בסדר. אם זה על תחומים אחרים שהם "רק שלי", אז בסדר. אבל אם זאת ממש כתבה שמתמקדת במיזמים, אני לא אסכים להתראיין יותר לבד. רק אם מראיינים גם את השותפים. זהו.

נ.ב.
כן כן. the lady doth protest too much, אני יודע. מן אמביוולנטיות שכזאת שלא ברור לי מה קפץ עלי שאני חולק אותה בזירה הציבורית. הבלוג הזה לא יהפוך לאישי פתאום. מקווה שתסלחו לי.
(ואולי בכלל כל העסק היה צריך להידחות על הסף מעצם זה שעידו בעל אתר ברשימות)

נ.ב. 2
והערות קטנוניות: א. אני כן מפריד בין זכר ונקבה ברבים. זה ממש ג'וק שלי. אז המקרים שבהם יש "הם" במקום "הן" זה לא אני. ב. בנענע נפל באמצע הראיון משהו שאמר להיות תת כותרת או משהו כזה, אבל בגלל אי בידול טיפוגרפי נראה מוזר. ג. גם אני מזועזע מכמות השימוש שלי במילה "נורא". זה פשוט נורא העניין הזה. ד. ובאותו עניין כל העצות שניתנו לי איך לדאוג לא להתאנגלז בעברית שלי, ובעיקר בתחביר שלה – לא עזרו. עצוב. פעם, בנעוריי, הייתי בנאדם רהוט יחסית, היום – מה זה הדבר הזה?!

בהתאם לקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים.

הנה. צילום מסך של קומפונטטת המבקרים האחרונים (מבוססת על הכלי המסקרן הזה, שעוד לא החלטתי עד הסוף מה אני חושב עליו) הבוקר בבלוג של גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet. זמן מה אחרי שהעלה  את הפוסט הזה.

למתקשים, מלמטה למעלה: חנן כהן הרלוונטי, אורלי יקואל ה"מוזה", גדי שמשון בתפקיד הסבא של התוכן הישראלי, רן רימון שהוא עיתונאי וגם אחשלו, עבדכם (טוב, אחרת איך הייתי מצלם?).

כמו שאומרים באמריקה – don't believe the hype (-:

הרשימה הבאה התפרסמה בנוסח מקוצר כחלק מפרויקט סופרמן בעיתון "מעריב" 7.7.2006. הקונטקסט המקורי הוא בוקסה בכתבה של תמר גלזרמן שנותנת רקע וניתוח תרבותי כללי של סופרמן, לקראת הסרט החדש.
ניצלתי את הבלוג כדי להביא גרסה עם לינקים, ויותר דוגמאות למתעניינים.

חוק הזיכיון קובע שכשדמות קומיקס מצליחה, רב הקהל יכיר אותה דרך דימויים תרבותיים שאינם קומיקס.
קהל האוהדים המקורי, ירגיש לרב מרמור מסוים כשדמויות אהובות הופכות לנחלת הכלל, לרב דרך עיבודים כושלים. גם סופרמן, כמו רב הכוכבים שבגיבורי העל האמריקאים, כבר יותר מחמישים שנה, באומדן שמרני מאוד, הוא קודם כל זיכיון. להב אדירים שמכוון לחתוך מקסימום קופונים בדמות מוצרי לוואי שתחילתם בסדרות טלוויזיה ורדיו וסופם באריזות מזון מהיר וקונדומים. בזמן שלגיבורים אחרים הייתה תקופה משמעותית של התבשלות, בדרך כלל, לפני שהפכו להיות קודם כל מפעל, ההצלחה המסחרית של סופרמן הצרה את צעדיו מגיל צעיר. למרות זאת, סופרמן הוא יוצא מן הכלל, כי משהו בו מצליח לשרוד רבים מהעיבודים, התרגומים והגלגולים. להמשיך לקרוא אם סופרמן ו"סופרמן" הולכים מכות – מי מנצח?