אם סופרמן ו"סופרמן" הולכים מכות – מי מנצח?

superbaby.jpgהרשימה הבאה התפרסמה בנוסח מקוצר כחלק מפרויקט סופרמן בעיתון "מעריב" 7.7.2006. הקונטקסט המקורי הוא בוקסה בכתבה של תמר גלזרמן שנותנת רקע וניתוח תרבותי כללי של סופרמן, לקראת הסרט החדש.
ניצלתי את הבלוג כדי להביא גרסה עם לינקים, ויותר דוגמאות למתעניינים.

חוק הזיכיון קובע שכשדמות קומיקס מצליחה, רב הקהל יכיר אותה דרך דימויים תרבותיים שאינם קומיקס.
קהל האוהדים המקורי, ירגיש לרב מרמור מסוים כשדמויות אהובות הופכות לנחלת הכלל, לרב דרך עיבודים כושלים. גם סופרמן, כמו רב הכוכבים שבגיבורי העל האמריקאים, כבר יותר מחמישים שנה, באומדן שמרני מאוד, הוא קודם כל זיכיון. להב אדירים שמכוון לחתוך מקסימום קופונים בדמות מוצרי לוואי שתחילתם בסדרות טלוויזיה ורדיו וסופם באריזות מזון מהיר וקונדומים. בזמן שלגיבורים אחרים הייתה תקופה משמעותית של התבשלות, בדרך כלל, לפני שהפכו להיות קודם כל מפעל, ההצלחה המסחרית של סופרמן הצרה את צעדיו מגיל צעיר. למרות זאת, סופרמן הוא יוצא מן הכלל, כי משהו בו מצליח לשרוד רבים מהעיבודים, התרגומים והגלגולים.

מכל זווית שלא ננסה לבחון את סופרמן, רמת הדיוק, הריכוז והעוצמה של הרעיונות שבונים אותו מפליאה. אפשר אמנם להצביע על מקורות מוקדמים יותר לרעיון גיבור העל, אבל סופרמן הוא שהפך למתכון. תעופה, כוח ואי פגיעות הפכו לכוחות המייצגים של גיבורי על. הסממנים החיצוניים – הגלימה, המגפיים, הסמל על החזה ו"התחתונים מעל הטייץ", התקבעו כדרישות סף שעד היום מרבית גיבורי העל יסמנו וי לפחות על שתיים מהן.
סופרמן מגלם שורה של עלילות שחצייתן, "ממינוס לפלוס", נמצאת בליבו של החלום האמריקאי. המהגר שהופך לגיבור ופטריוט, דיבר ודאי יותר אל הקוראים של שנות ה-40, מאשר לאמריקה הקסנופובית שאחרי ה-11 בספטמבר, אבל יש מספיק סיפורים שלא משתנים. הענק רב הכוח שתמיד יעשה את הדבר הנכון ולעולם לא ייתן לכוח להשחית אותו ; נער החווה שמחזיק את המפתח לישועת העולם ; הרעיון שכל קטסטרופה גלובלית יכולה להיפתר ברגע האחרון בעזרת הפעלה של מספיק כוח. כל אלה נותרו מיתוסים אמריקאיים פופולאריים.
ומעל כל אלה, הפשטות המוצקה של פנטזיית סופרמן היא זאת שמאפשרת לו לכבוש את לב הקהל כבר יותר משבעים שנה, בעיקר אם הקהל פוגש אותו לראשונה בשלב של הילדות בו מפתחים מודעות לעובדה שהעולם מלא באנשים גדולים וחזקים ממך, ובניגוד לאמא ולאה הגננת, אחוז מדאיג מהם לאו דווקא רוצה בטובתך.

האירוניה היא, שדווקא התכונות שמקנות לו אלמוות תרבותי, הופכות את סופרמן לקומיקס שלאורך ההיסטוריה שלו מניב סיפורים מעניינים לעתים רחוקות.
בדרמה היוונית העתיקה היה "דאוס אקס מאכינה", האל שמתוך המכונה: בשלב מסוים של העלילה דמות האל הייתה מוצנחת אל הבמה, בעזרת מנוף וכבלים (מעין גרסה מוקדמת לחוטים הבלתי נראים שמאפשרים לסופרמן לעוף בסרטים) והאל היה אומר "אוקיי – אתה תחתן איתה, את איתו, אתם ניצחתם במלחמה, והוא מקבל צרעת". הביטוי משמש בימינו ככינוי גנאי לעלילות שהפתרון לשיא שלהן חיצוני ומלאכותי.
במקרה של סופרמן, הגיבור של הסיפור הוא האל עצמו, מה שמאיים להפוך את כל העלילות לצפויות ומשעממות. המצאת גביש הקריפוטנייט, כנשק המוחלט נגד סופרמן, ואת הסרתו כפתרון של רבות מהעלילות, רק הכפילה את הבעיה, כאשר עד שנות השמונים נוספו לגביש מגוון צבעים וטעמים עם כוחות שונים ומשונים. כבר בסיפורים הקלאסיים של ה-Justice League, ובמגוון דוגמאות אחרות לאורך ההיסטוריה של יקום הגיבורים של DC היו ממציאים תירוצים למה סופרמן לא יכול לעזור כדי שעלילה תהיה בכלל אפשרית. לרב הוא עסוק במלחמה בקנה מידה אחר בגלקסיה אחרת (תירוץ כה נחות, שבאותה מידה היו יכולים לספר לנו שבדיוק הוא היה צריך להעביר את האוטו טסט).
התחושה כשקוראים סיפורים קלאסיים של סופרמן היא כאילו בסופו של דבר, יושב שם ילד קטן על השטיח, ביד אחת הוא מחזיק בובה של סופרמן, ובשנייה, לא משנה מה שזה יהיה, ולא משנה כמה חזק יטיח את שני הצדדים זה בזה – סופרמן תמיד ינצח. (הערה: נכון שברב העלילות ברור שהגיבור ינצח בסוף, אבל גיבורים מורכבים ועלילות מתוחכמות כן מאפשרים ליצור אצל הקורא suspension of disbelief – השעיית אמון, במידה מספקת כדי ליהנות מהסיפור ולהרגיש את המתח).

הבעיה הגדולה השנייה של סופרמן, היא בעיה של אופי. ברב המיתוסים אודות גיבורים, לגיבור יש גם צד אפל. המשחק בין הגיבור והדרקון יותר מעניין כשהם שני צדדים של אותו מטבע, הדינמיקה עובדת מאז גילגמש ועד בטמן. סופרמן, לעומת זאת, התקבע מוקדם מאוד על מצב הצבירה של הילד הטוב הנצחי (או כמו שהוא מכונה לעתים קרובות בקומיקס – boy scout). גלגול קיצוני ביותר של הבוי סקאוט הוא קלארק קנט של סמולוויל, סדרה הטלוויזיה המצליחה של השנים האחרונות, שאפשר לתאר את המתכון שלה כ"דוסון קריק עם כוחות על". קלארק של סמולוויל הוא כל כך מושי-מושלם שמפתה מתמיד לצדד בדמות האפלה והמורכבת של לקס לותור.

המאמצים להתמודד עם האתגר שמציבה דמותו סופרמן השתכללו בעשורים האחרונים. בני הדור השני והשלישי של יוצרים שגדלו עליו, אלה שגם העריכו אותו כמיתוס אבל גם שאפו לספר עליו סיפורים משלהם, הובילו שני מהלכים. המהלך הראשון הוא חיצוני-פרקטי, שהאחראי המרכזי עליו הוא ג'ון ביירן, ביירן כתב את ה"ריסטרט" שקיבל סופרמן ב-1986, צמצם את הכוחות שלו והחליק את הדיסוננס בין תכונות האופי של קלארק קנט ושל סופרמן על ידי זה שהפך את הדמות של קנט כעיתונאי ליותר אסרטיבית (בין השאר, עם השנים מאז, ניכר שהשרירים של סופרמן הפסיקו להיעלם באופן מסתורי כשהוא קלארק קנט). המהלך של ביירן הדגיש צד מעניין בסופרמן – זה שבניגוד לגיבורי על דומיננטיים אחרים, כמו בטמן או ספיידרמן, סופרמן הוא האישיות האמיתית, וקנט הוא המסכה שהוא לובש (ניל גיימן ציין את זה במאמרון בויירד כסיבה מרכזית לאהבה שלנו אותו).
המהלך השני, שהמובילים שלו היו אלן מור ופרנק מילר, ניסה לקחת את טוהר המידות והכוחות המופרכים ולנסות לבחון אותם על ידי הצבה של סופרמן בעולם ריאליסטי יותר, או במציאות אלטרנטיבית. ב- For the Man Who Has Everything, סיפור סופרמן מוצלח ומתוחכם במיוחד, מור מציב את סופרמן במציאות אלטרנטיבית בה קריפטון לא מתפוצץ וסופרמן גדל בו כבן של פוליטיקאי, (ועם חוויה עמוקה של בחילה אקזיסטנציאליסטית), כשבמקביל הקולגות בטמן, רובין, ווונדרוומן מנסים למשוך אותו בחזרה למציאות הרגילה, כאשר לא ברור אם הם מצילים אותו, את עצמם או אותנו. ב-Dark Knight Returns סופרמן מוצג ככלי שרת נאיבי בידי הפוליטיקה האמריקאית, כקונטרסט מול בטמן האנרכיסטי-מיליטנטי של הספר.

ועדיין, בקרב רבים מכותבי הקומיקס, סופרמן מציב דילמה, מצד אחד, אין כותב קומיקס במיינסטרים שלא חולם לכתוב את סופרמן, מצד שני מהסיבות לעיל, קשה לכתוב סיפורים על סופרמן. הקושי הזה ידוע בקרב כותבי קומיקס עד כדי כך, שב-2004 יצא "!It's a Bird", ספר קומיקס במרכזו סופר קומיקס צעיר שזוכה "בגביע הקדוש" – לכתוב את סופרמן, ונקלע בעקבות זה למשבר של חרדה קיומית. עם כל טיוטא של שהוא כותב, הוא מקלף עוד ועוד שכבו מעל עצמו ומעל המיתוס.
זאת כנראה הסיבה שרב סיפורי סופרמן המעניינים מאז שנות ה-80, הם סיפורי "מטא-סופרמן" שלוקחים את המיתוס ושותלים אותו בעולמות אחרים, או מספרים אותו מחדש לפי כללים אחרים. בהקשר הזה, אפשר להזכיר את secret identity בו קורט בוזייק, בעזרת ערימה של טריקים קונספטואליים, מצליח גם לספר את סופרמן מחדש כסיפור עם התחלה אמצע וסוף, גם לנתק אותו מפגעי המחוייבות להיסטוריה המפותלת של היקום של DC, וגם ליהנות מכוחו של הסמל התרבותי.
סיפורים אחרים משתמשים בסופרמן עצמו כמכשיר עלילתי בעוד במוקד עומדות דמויות אחרות. יותר מזה – כמה מיצירות הקומיקס המרתקות ביותר, משתמשות בסופרמן בלי להשתמש בסופרמן – הן מציבות דמות בעלת כוחות דומים בתוך עולם בדוי כסוג של ניסוי מעבדה פוליטי-חברתי שהתוצאות שלו נעות בכל הקשת שבין אוטופיה וכליה. מור עושה את זה ב-Watchmen וב-Miracleman המופתיים בשנות השמונים, ובשנים האחרונות ג'יי מייקל סטראזינסקי, יוצר בבילון 5, שיחק עם זה ב-Supreme Power וב-Rising Stars.

כך שהתשובה לשאלה בכותרת – היא שההיסטוריה עד כה מוכיחה שהסיפור על הסיפור מנצח את המקור בנוק-אאוט. אבל כדי לגלות איך, לא תוכלו להסתפק רק בסרט.

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and branding consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

3 תגובות על ״אם סופרמן ו"סופרמן" הולכים מכות – מי מנצח?״

  1. בנוגע לבטמן
    הקונטרסט שציינת מתבטא בעוד תחומים בין שתי הדמויות. אם תיארת את סופרמן כ"מושיע עולם", הרי שבטמן נחשב יותר מושיע אורבני, וזה כולל לתת את הדעת על סוגיות חברתיות שמעסיקות את המטרופולין עליו הוא מופקד! כמו כן בניגוד לסופרמן (ובעצם לכל שאר גיבורי העל) בטמן הוא היחיד שאינו בעל כוחות מיוחדים או יכולות מולדות. כל עוצמתו תלויה בטכנולוגיה ועזרים חיצוניים בלבד (החליפה, המכונית וכו'). בלעדיהם הוא אדם רגיל ומיוסר כמו כולנו. איך אתה מסביר את הפופולריות שלו?

    אהבתי

  2. אישית, תמיד נטיתי להמעיט בערך האנושיות של בטמן במובן הזה, כי כל מי שעוקב אחרי הקומיקס רואה שברמת הכוחות שיש לו בפועל הוא על אנושי לחלוטין.
    האנושיות שלו היא רק יחסית לגיבורי על אחרים, ולכן פחות משמעותית מאי-האנושיות שלו ביחס לקוראים.

    הסבר מלא לפופולריות שלו חורג בהרבה מהיקף תגובה בבלוג, אבל בעיני זה לא נעוץ בהיעדר כוחות העל, אלא בשורה של מרכיבים אחרים (לא כולם היו רלוונטיים בכל התקופות שלו) – האורבניות, האלימות היחסית, גאדג'טים, אלמנטים של עלילה בלשית, ועוד.
    אבל אולי יותר מהכל בעיני – הצד האפל, כלומר העובדה שהוא גיבור יותר מדויק מבחינה ארכיטיפית כי הוא מכיל בתוכו גם תכונות של "הדרקון". זה הקסם שלו, וזאת האנושיות האמיתית שלו – לא העדר כוחות העל.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s