
בעמוד שסוגר את הפרויקט, אורי פינק סוקר את הניסיונות/חיפוש אחרי גיבור על ישראלי. זה עניין שאם זכרוני אינו מטעה אותי הוא כתב עליו והתבטא בו בעבר. אורי שואל, ובצדק, למה השאלה הזאת בכלל עולה? במילים שסוגרות את העמוד הוא נותן סוג של תשובה.
גיבורי העל האמריקאיים הם תופעה תרבותית שההורים המובהקים שלה יהודים. הוא מזכיר את סיגל ושוסטר, סטן לי, ג'ק קירבי. אז אם גיבורי על הם תופעה כל כך יהודית, איך זה שהם לא הפכו לתופעה ישראלית?
הסבר אפשרי:
גיבורי על הם בהחלט חלק מהמיתולוגיה הישראלית. רק שהתרבות הישראלית בחרה לרב להציב אותם בהמוניהם באופן בו היא מתארת את המציאות כמיתוס ("שבויה בחלומה" קראה לזה נורית גרץ). לאורך השנים, יש לנו נטייה ברורה לייחס תכונות גבורה על אנושיות לדמויות, למנהיגים, וגם לציבורים. "אריק", "רבין", צה"ל, חיל האוויר, יהדות השרירים.
גיבורי על נולדים במיינסטרים. המיינסטרים הוא "הגמוני, חרושת תרבות, שופר פרופגנדה של האידיאולוגיה הדומיננטית", ושאר המונחים של פרשני תרבות. אם יש לתרבות הישראלית גיבורי-על "בחיים", איזה צורך יש לנו בסיפורים על גיבורי על? להיפך – היה לאורך שנים, וקיים עדיין אינטרס פוליטי מובהק לא להזכיר שגיבורי-על שייכים לעולם הבדיה.
במסגרת הזאת, אולי לא מפתיע שרב הנסיונות ליצור דמויות גיבורי-על ישראליות שייכים לשנים שמאז 1967. ההסדקות וההתנפצות של המיתוס. חלקם פרודיה ברורה על המיתוסים הישראלים, מיעוטם געגועים לאיזה קונצזוס הרואיזם אמריקאי, ואלה של השנים האחרונות – במידה מסוימת עוד אחד מססמני הכמיהה של צעירי ישראל לנורמליות. הנורמליות הזאת, שבימים כמו היום נראית כל כך רחוקה.
כמה אירוני שדווקא בשער של הגליון מצולם מפקד יחידת המנהרות של צה"ל בכתבה שאמנם אינה הירואית בסגנון הישן, אבל זה שם – הדימוי הויזואלי, של הצעיר הנאה, החסון וקשוח המבט, עם ציור שהוא כסמל על החזה, מצולם בתאורה שלא היתה מביישת אף ציור דיוקן של אלכס רוס.
מי צריך גיבורי-על כשהם חיים בקרבנו, מגינים עלינו, וכמובן – אנחנו משתדלים גם לבחור בהם לכנסת? כנראה שיש לנו חלק שעדין רוצה להאמין בזה לפעמים.
שבת שלום.