כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

reflections (A)

אוקיי. איפה היינו.

פריוויוסלי:

1. הקדמה.
2. תשומת לב.

 

אז ככה: כל הדייסה הנפשית של חווית הזהות מהפעם שעברה (ובכלל, מאז הנפילה מגן העדן / יציאה מהרחם / מהאוקיינוסים) נמזגת אל תוך התבניות של הממשקים בהם מתרחשת האינטראקציה שלנו. ככל שממשקי האינטרנט משתפרים ונעשים נוחים, ומהירות התעבורה בהם עולה, קל להתייחס לממשק כשקוף. אבל ההשפעה שלו היא מהותית.

ניל פוסטמן אומר (ואני מתרגם מאנגלית אז סליחה. נדמה לי שזה מההקדמה ל"בידור עד מוות".):

"כלים מרמזים על תבנית החשיבה. הטבע לא מדבר, אנחנו מדברים עליו, בכל דרך שאנחנו יכולים. אנחנו רואים רק את השיח שלנו אודות העולם. זהו אמצעי התקשורת שלנו, הכלים הם המטאפורות שלנו, והמטאפורות שלנו יוצרות את התוכן של התרבות שלנו."

במאמר ההוא ב"פנים" הגדרתי את חוויית הזהות ברשת כנעה על הציר שבין חופש (=להמציא את עצמך מחדש כמו שהיית רוצה להיות) וחרדה (=מהאחראיות שבאה עם זה, מאובדן העוגן, ויותר מהכל מהסכנה שזה לא ילך ונישאר רעבים…).
עברו שנים ואני יותר מבוגר ופחות חכם, אז אני יכול לחשוב על עוד הרבה צמדים שכאלה, שאנחנו נעים עליהם ברשת: פוטנציאל וכישלון. הבטחה ואכזבה. כוח וחולשה. חשיפה והסתרה.

וכן הלאה.

אז נעזוב הפעם את ההכללות הלא מספקות, ונצלול קצת אל דינמיקות הזהות בממשקים שונים, ובעיקר אלה שיש מהם די מרחק, באופן יחסי:

לו הייתי בלוג ירוק בים

בבלוג, אין שאלה על מי מופנה זרקור תשומת הלב.
המונולוג של הכותבת במרכז, התגובות, תמיד נשארות תגובות, השטח שמייצג אותן הוא בשולי החוויה. אפילו התגובה הכי שלילית, עדיין נושאת איתה אדם אחר שהגיע עד הלום ומעניק לך תשומת לב (ותודה למגיב היחיד על הפוסט הקודם. יותר מעשרים לייקים ותגובה אחת. אני עדיין לא מבין כלום באינטרנט).

 

להמשיך לקרוא כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

Parental attention

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה."
(נתן זך)

אזל, מר זך, אזל. גם לא בקופסא מארץ רחוקה כמו שקיוותה יונה וולך. בקופסאות מייבאים רק עוד רעש.
אין שקט. אבל אפשר, לרגע, לעשות קצת סדר.

פריוויוסלי: התנצלתי מראש. כמיטב המסורת.

כל העומס הזה

אולי השינוי הבסיסי ביותר שעברו החיים שלנו במהפכת המידע הוא התדלדלות אחד המשאבים האנושיים הכי פשוטים – תשומת לב. הקלישאה אומרת שזמן הוא כסף, אבל תשומת לב יקרה ממנו. אחרת איך נסביר את כל אותם האנשים שזמנם הוא כסף וחוזרים הביתה ומבלים שלוש שעות מול מסכים?

אנחנו מוצפים בתקשורת מכל הסוגים, מכל הכיוונים ובכל הערוצים. הטלפונים הניידים, למשל, הרגו סופית את ה"זמן המת" שהיינו מבלים פעם בהמתנה או בנסיעה ; אנחנו מוצפים בכמה סוגי תקשורת במקביל – הודעות טקסט מגיעות אלינו ברגעים שבהם, בעבר, לא היינו פנויים ; תשומת הלב של שעות העבודה זולגת אל שעות הפנאי ; מודעות פרסום דיגיטליות מתחלפות לנגד עינינו כשאנחנו עומדים בצמתים ("קהל שבוי" קוראים לזה ב"תעשייה". זאת התעשייה שמבחינתה אתם המוצר.)

מעולם לא קראנו וכתבנו כל כך הרבה, מעולם לא היו המוחות שלנו, מכונות מופלאות בהחלט, עסוקים בעיבוד זרם דחוס כל כך של מידע ודימויים, וביצירת זרם עצמאי של מידע שאחרים צריכים לפענח. נכון, חלקו רצוני – אנחנו מתקשרים, במגוון ערוצים גובר והולך, ובראשם האינטרנט שמאפשר לנו לתקשר כיחידים אל ההמונים. גם אם ההמונים האלה הם רק ספר כתובת האימייל שלכם (ולרב הם לא, כי אתם בפייסבוק) – זוהי זכות שפעם הייתה שמורה לתחנות ממסר של התקשורת הממוסדת. אפילו המטא-מידע שאנחנו מייצרים כתוצר לוואי של הפעולות שלנו מצטרף לתחרות. אני קונה ספרים באמזון ובאופן עקיף אך אוטומטי יוצר המלצות רנדומליות לשאר המשתמשים. המלצות שהמוח שלהם צריך לפענח ולמיין ולהעריך, המלצות שמתחרות על תשומת הלב שלהם.

"מסורתית", היה גמול (גם אבולוציוני) ליכולת עיבוד מוגברת של אותות חיצוניים. האדם הקדמון שהצליח לעבד את הסימנים בסביבתו – שרד. העידן שלנו הוא הרף עין יחסית לזמן בו הכללים האלו נשמרו. וקצת כמו שהפרנו את האיזון הסביבתי, הפרנו את האיזון הקוגניטיבי. טובעים בזיהום הסביבה של הנפש. ושיווי המשקל החדש לא נראה באופק.

היום כולנו בסחרור בלתי פוסק של עיבוד, עיבוד שיכול אפילו להכניס אותנו למצוקה כי הוא נתפס כאיום קיומי. אבל איפה הפיצוי שלנו? הייתכן שכל העבודה קשה הזאת לחינם? איך עוד פעם יצאנו פראיירים?

להמשיך לקרוא רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

Staged butterflies over industrial blue framed with green nature

אז בעניין הפגמים הגנטיים:

לפני בערך חמש שנים, קצת לפני שפייסבוק וטוויטר נהיו מה שנהיו, דריה שועלי, כוכבת בשניהם ומי שהייתה אז סגנית העורך של מוסף הארץ, חיפשה מישהו שיכתוב מאמר שמדבר על חווית הזהות המקוונת כשזאת מתחילה להתפזר בין אתרים שונים ופלטפורמות חברתיות שונות.

גיל רימון ויעל גבעון, שבינתיים התחתנו (שלא על מנת להדגיש את חלוף הזמן, אלא מאהבה), הכירו את הרעיונות שלי לגבי זהות מקוונת, בין השאר ממאמר שפרסמתי בנושא בכתב העת "פנים" אי שם ב-2005 (וכבר אז היה יותר טוב בפורמט המצגת שראו קומץ אנשים חצי שנה לפני זה בסמינר אורנים), והציעו לה לפנות אלי.

תוך פחות משבועיים היו לי תילי תילים של פרגמנטים ורעיונות, כולל גזירי ציטוטים נבחרים מבלוגים אישיים שמוכיחים את הטענות (מתוך כמה בלוגים בולטים למדי של אותה תקופה בעיקר זרוב, דודה מלכה/ליאת בר און, זו ש, עמית כנעני), והרבה יותר דימויים משמאמר רציני אמור לסבול.

להמשיך לקרוא זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

להמשיך לקרוא מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

על טרולים אקס-טריטוריאליים, ומות הקולקטיב הפרטי שלי

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

הערות על שיווק ופרסום באינטרנט (עבור כתבה בכלכליסט)

spilled milk by Dano Nicholsonאיתמר שאלתיאל, המוכר גם כאחד החלקים היותר פעילים של "ההם", פנה אלי בתחילת מרץ עם שאלות על שיווק ופרסום באינטרנט, עבור כתבה לכלכליסט. מטבע הדברים, תשובות כאלה תמיד מקוצצות, מה גם שבראיון (דרך האימייל) הספציפי נכללו נושאים רחבים.
חשבתי לנצל את זה שיש בלוג ולהעלות הנה את התשובות המלאות (עם שינויים ותוספות קלות) בתקווה שתמצאו בהן עניין.

אני מדגיש מראש – אני לא איש פרסום, ומעולם לא עבדתי במשרד פרסום. אני מכיר את התחום מקרוב מאחר ובאופן שוטף כיועץ אני עובד יחד עם הפרסומאים של הלקוח, וברב הפרויקטים שלי, בשנים האחרונות, גם אחראי על כתיבת עיקר הבריף למשרד הפרסום . התשובות שלי מגיעות יותר מהצד של המפרסמים, מנהלי השיווק בעיקר, כי הם הלקוחות שלי – איתם ולצידם אני עובד. (כמו כן, יש לי היכרות, מימי יואל, עם הצד של להיות חלק מארגון תוכן שעיקר פרנסתו על מכירת מדיה פרסומית).
המינוס של זה ברור. הפלוס הוא שבניגוד לכל עובד פרסום על גבי הכדור, אין לי שום אינטרס לבחור דווקא בפרסום כפיתרון השיווקי, קל וחומר לא בדרך שכרוכה במכירת הכי הרבה מדיה.

חלק מהרעיונות הזכרתי בעבר באכסניות שונות. אז הינה, השאלות והתשובות.

ש:  יש כל מיני נתונים על מספר המסרים הפרסומיים שאנחנו נתקלים בהם ביום. המספר הגבוה ביותר הוא 3,000, הנמוך ביותר הוא 700, מהמעט שאני ראיתי. ככל שיש יותר מסרים פרסומיים, כך נראה, יש יותר פרסומות, וגדלה המלחמה על תשומת הלב של הצרכן. כיצד פרסום או שיווק יכולים לשמור על האפקטיביות שלהם בשוק כזה?

להמשיך לקרוא הערות על שיווק ופרסום באינטרנט (עבור כתבה בכלכליסט)

שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

כשחיפשתי איפה להרצות במהלך החופשה שלי בארץ, הדבר האחרון שציפיתי שיקרה זה שאמצא את עצמי בכנס בקריית אונו, ועם תופעות לוואי של סיקור עיתונאי בשני העיתונים הכלכליים. בטח לא שני הדברים ביחד.
שיהיה ברור – כל מה שעשיתי מצידי היה לשלוח מייל לכמה אנשי מקצוע שאני מכיר וחשבתי שיוכלו לקשר אותי לפורומים רלוונטיים, השאר התגלגל מעצמו.

בסוף מצאתי את עצמי מדבר על נושא שונה מהנושא עליו רציתי לדבר, אבל גם שם היו כמה רעיונות שחשבתי ששווה לשתף בהם אנשים אחרים.
אני לא מפסיק להיות מופתע ממה שיכול לקרות בעולמנו המקושר והמתוקשר כשכל מה שאתה עושה זה לנסות לחלוק עם העולם דברים שנראים לך מעניינים וחשובים.
לטוב ולרע…

הראיון עם מעיין כהן בדה מארקר העביר דברים שהיה חשוב לי להגיד, ואני די מרוצה ממנו בסך הכל. למצוא את עצמך מול מישהו שממש מקשיב לך זאת זכות לא נפוצה (עיין ערך כלכלת תשומת הלב).
ציטוטים בתקשורת, קל וחומר משהו בהיקף של ראיון, הם בדרך כלל משהו שמכניס אותי לחרדה, כי תמיד יש את הסכנה שמה שרצית להגיד ישתבש וגם אם התמזל מזלך וזה לא קרה – זה תמיד מעיר את הטרולים הקבועים והתורנים.
בקטנה – שתי שגיאות הגהה נפלו בה. אחת בשם החברה שאיתה אני עובד בלונדון – Brandinstinct. מזל שהבוסים לא קוראים עברית. השנייה היא נקודה מיותרת. כשהכתבת שואלת "יש חברה ישראלית שעושה עבודה טובה?" יוצא שאני עונה "רב החברות בישראל. זה לא שחור או לבן." כאשר מה שאני מנסה להגיד (בתחביר המאונגלז שלי): "עם רב החברות בישראל זה לא שחור או לבן." מה לעשות, אבל עם כל הפרגון שהייתי רוצה לגייס, אי אפשר, בינתיים, להגיד על תחום המיתוג בישראל שרב החברות עושות עבודה טובה. ואגב, על am-pm אחראים open.

באייטם שעלה בגלובס לקחו כמה ציטוטים שלי שזכו לתגובות "חמות". הכתבה כבר נעלמה מאחורי קיר הארכיון של גלובס ואפשר לקרוא אותה רק בקאש של גוגל, וגם אז בלי הטוקבקים (תוספת מאוחרת – מסתבר שדווקא אפשר, כאן. תודה לעופר.). אני לא אקטר שדברי הוצאו מהקשרם כי זה לא בדיוק מה שקרה שם, אני לא חושב שיש שם בעיה עם העבודה של הכתבת. היו פרובוקציות במצגת שלי, בהחלט, אבל אני לא פרובוקטור באופי שלי, ונראה לי שחלק מהדברים עברו יותר קיצוני משתכננתי (יש חלקים במצגת מהכנס שהם חדשים, אז זה קורה). בראיון דברים נשארו רגועים, ואני הרבה יותר שלם עם זה.

אז הינה קצת הבהרות וחידודים. וכן – גם כתגובה לחלק מהטוקבקים, למרות שמינון האד-הומינם שם היה גבוה. כרגיל.

להמשיך לקרוא שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

המהפכה העברית זוחלת

עברתי על חומרים ישנים כי חיפשתי משהו, ומצאתי מצגת מלפני כמעט שלוש שנים, שהייתי מזועזע לגלות שרב מה שהיא אומרת עדיין עובד. 

באותו כנס טלדן בו דיברתי לראשונה על מחסום הויראליות של הבלוגוספירה העברית, נתתי גם מצגת על שינויים במגמות צריכה של תוכן.
בגלל תקשורת לא שלמה עם המארגנת, מצאתי את עצמי נותן, מול קהל שעיקרו ספרניות מזועזעות, מצגת שהדוגמה הפותחת שלה (כסוג של ביזאר שמעיד על הפראיות של השינויים) היא הצפרדע המשוגעת, כן – זאת הערומה עם הפין הכחול החשוף. ועוברת אחרי זה לדברים שהיו קצת סינית לרב הקהל שהיה שם. דממה של שוק לוותה את כל המצגת.  ניתן להוריד אותה שוב מאי-סניפס.

(הסרטים של ההתחלה הזה לא יעבדו, אבל אתם מן הסתם מכירים אותם בלאו הכי ולא תתקשו למצוא אותם. התוכן העיקרי מסתתר קטוע בשדה ההערות וחלקו בין השורות. כרגיל, אני לא מהאסכולה שכותבת את התסריט על השקופיות. אגב, היום בחיים לא הייתי מציג משהו כה כעור, ואני מזועזע בעצמי מרמת הסטוריטלינג הירודה שלה…)

מה שמוזר זה, שלמרות שהמצגת הוצגה בקיץ 2005 ומתארת דברים שקרו בשנים שקדמו לו, רב אתרי התוכן הגדולים בישראל ממשיכים להתנגד לשינויים העולמיים, והשורה התחתונה עודנה רלוונטית. השינויים, אם בכלל, זעירים.

הינה הרשימה מסוף המצגת, עם שינויי ניסוח לצורך הבהרה:

  1. נקודות המוצא נשארו ברודקאסטינג ופול. ברב האתרים אפילו אין שימוש בעדכוני אימייל.
  2. עיקר העשייה ממשיך להיות מכוון לקהל הרחב והבלתי קיים.
  3. הרעיון שאפשר לשלוט שליטה מלאה בזמן של היוזר בעידן שהוא מרובה פלטפורמות, מותאם אישית וזמין על פי דרישה, מסרב למות.
  4. יש רתיעה מיצירת אינטגרציה (לא ערבוב) בין התוכן המערכתי והתוכן של היוזרים.
  5. התמקדות יתר בעמוד הבית והזנחה של הרמות הפנימיות. ברמת תכנון אסטרטגי ועיצוב, בעיקר מצד המנהלים.
  6. ייחוס משמעות יתר לתפיסת אתר התוכן כיעד.
  7. ראייה של מבנה האתר כמשהו הירארכי ו/או נרטיבי, במקום הבנה של ריבוי חוויות ומבנה ניתן לפירוק.
  8. התמקדות בסטנדרטים פנימיים והתעלמות מהאופן בו אפליקציות חיצוניות רואות את התוכן.

[לא רלוונטי]

כידוע, מדי פעם אני משתמש בבלוג לפרסום הזדמנויות אצל לקוחות שלי (ולקוחות לשעבר). כמובן – רק כשאלה תפקידים ייחודיים עם התאמה לפרופיל של קוראי הבלוג, וכאלה שאני מאמין שכדאי לעבוד בהם (מבחינת התפקיד ומקום העבודה/הצוות).
אז הינה שוב. הפעם ב-ynet.

ל-ynet דרוש/ה איש/אשת פיתוח תכנים בכיר/ה

כישורים נדרשים:
נסיון בניהול פרוייקטים באינטרנט
ניסיון באיפיון אתרים, אפליקציות, מאגרי מידע וכד’
הכרת האינטרנט לעומק: מגמות, חידושים, מחקר
יכולת טובה לעבוד בצוות

ואני אוסיף – אחלה צוות, נעליים גדולות להיכנס אליהן, והערך המוסף של מותג התוכן הכי איכותי לקורות החיים שלכם.

כמו שאני עושה בדרך כלל – פונים מתבקשים לציין פחות או יותר מה ציפיות השכר שלהם. זה מידע שלא מועבר הלאה אל המעביד הפוטנציאלי, ומשמש רק כדי לחסוך זמן לשני הצדדים לפי התפיסה שמתוארת כאן.

חמישה דברים שאני שונא ואוהב בקפה

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.