קטגוריה: אינטרנט

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

להמשיך לקרוא מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

(הפוסט הזה התחיל כתגובה אצל חנן, אבל גלש להרהורים נוספים אז העברתי לכאן, ואפילו אשלח לו טראקבק, איזה רטרו, בחיי.)

חנן כהן, מציע אבחנה בפוסט "טוויטר הרג את הפורום של קונספציה".
הכותרת שלו פרובוקטיבית (הרי הפורום של קונספציה מת איזה שנתיים לפני טוויטר, וזה בנדיבות), ומשיקה לטיעון באופן חלקי בלבד (באופן מכוון, אני מניח). הטיעון עצמו, יותר שקול, ומדבר על ויכוחי פורום אודות הטריטוריה של הפורום, ואומר שכיום כשאין טריטוריה הוויכוחים האלה מתים.

בעקבות הפוסט של חנן יש לי שתי מחשבות:

מחשבה ראשונה: על טרולים אקס-טריטוריאליים
אני מסכים עם ההשתלשלות ההיסטורית שחנן מתאר, אבל לא עם זה שהמבנים החדשים, המבוזרים, לא מקיימים טריטוריות רעיוניות-אמורפיות עם אותן מריבות, ואפילו הן יותר מבולבלות מפעם.
התגובות לפליים השתנו. פעם זה היה: אתה לא רוצה, אל תהיה פה בפורום. אחר כך זה נהיה: רגע, אז למה אתה קורא את הבלוג הזה? והיום זה: מי אתה? אתה בכלל בחברים שלי? למה אתה לא עושה אנפולו/מתנתק?

רק שביזור הרשת לא מונע מהטרולים לרגע להמשיך לזעום. כי לטרולים יש רק סבטקסט אחד. "מטא-אג'נדה" אחת פשוטה, והיא: למה תשומת הלב אצלם ולא אצלי? (???!!?!!111) כי תשומת לב זה המטבע הבסיסי ברשת, והרשתות החברתיות מבחינות מסוימות אף מחזקות אותו, כי לרב הן מקצרות את מעגל הגמול: אם לכתוב בלוג זה הרואין של תשומת לב, להיות פעיל ברשתות חברתיות זה קראק.

ומי שאין לו טרול קטן איפשהו בלב, הוא אדם טוב ממני. מצד שני – אני לא מאמין לו.

מחשבה שנייה: וכמה טוב שמת עוד תחביב שלי
פעם היה לי לינק-בלוג רב-השפעלק (נוט טו סלף, לשלוח לדרבנות) (בכלל, נראה לי כל מה שעשיתי, אולי עד רשימות, היה רב השפעלק):
באופן דומה, עבר מהעולם הלינק-בלוג ואיתו הלינק-בלוג האימיילי האישי שלי ושל שותפיי. כי מה לעשות, היום אם מחוברים למספיק אנשים, כל הדברים האלה כבר מחלחלים אליך ובסלקציה הרבה יותר יעילה משאפשר היה לייצר עם עורך אחד וקהילת תורמי לינקים פעילה וקהילת קוראים סבילה. היום אין כזה דבר, הקוראים פעילים כי הקריאה שלהם מווסתת את זרימת החומרים אל עצמם ודרכם עם כל תגובה, לייק, ולעתים גם בלי.

אם היינו מקימים לתחייה את בלוג “הקולקטיב” (שם אירוני, באמשלי) היום, זה היה יותר כדי להביע דעה בתחום. מאחר ושנינו עסוקים בתחומים אחרים (ובמקרה שלי גם בשפה אחרת) מעל הראש, גם זה לא קורה. הרעיוניות הדיגיטליים שלנו משתלבים למקומות אחרים.

ולאף אחד זה לא חסר. כמה טוב. ותודה לרשת שהחייתנו, ולא ממש קיימתנו אך הגיעתנו לזמן הזה…

גרסת הטוויטר:

@hananc No flamewars on Twitter?! LOL!

וכמובן שירדן הסתפק בתגובה אצל חנן בבלוג, כי הטרול הפנימי שלו פחות מפותח משלי. (-:

איתמר שאלתיאל, המוכר גם כאחד החלקים היותר פעילים של "ההם", פנה אלי בתחילת מרץ עם שאלות על שיווק ופרסום באינטרנט, עבור כתבה לכלכליסט. מטבע הדברים, תשובות כאלה תמיד מקוצצות, מה גם שבראיון (דרך האימייל) הספציפי נכללו נושאים רחבים.
חשבתי לנצל את זה שיש בלוג ולהעלות הנה את התשובות המלאות (עם שינויים ותוספות קלות) בתקווה שתמצאו בהן עניין.

אני מדגיש מראש – אני לא איש פרסום, ומעולם לא עבדתי במשרד פרסום. אני מכיר את התחום מקרוב מאחר ובאופן שוטף כיועץ אני עובד יחד עם הפרסומאים של הלקוח, וברב הפרויקטים שלי, בשנים האחרונות, גם אחראי על כתיבת עיקר הבריף למשרד הפרסום . התשובות שלי מגיעות יותר מהצד של המפרסמים, מנהלי השיווק בעיקר, כי הם הלקוחות שלי – איתם ולצידם אני עובד. (כמו כן, יש לי היכרות, מימי יואל, עם הצד של להיות חלק מארגון תוכן שעיקר פרנסתו על מכירת מדיה פרסומית).
המינוס של זה ברור. הפלוס הוא שבניגוד לכל עובד פרסום על גבי הכדור, אין לי שום אינטרס לבחור דווקא בפרסום כפיתרון השיווקי, קל וחומר לא בדרך שכרוכה במכירת הכי הרבה מדיה.

חלק מהרעיונות הזכרתי בעבר באכסניות שונות. אז הינה, השאלות והתשובות.

ש:  יש כל מיני נתונים על מספר המסרים הפרסומיים שאנחנו נתקלים בהם ביום. המספר הגבוה ביותר הוא 3,000, הנמוך ביותר הוא 700, מהמעט שאני ראיתי. ככל שיש יותר מסרים פרסומיים, כך נראה, יש יותר פרסומות, וגדלה המלחמה על תשומת הלב של הצרכן. כיצד פרסום או שיווק יכולים לשמור על האפקטיביות שלהם בשוק כזה?

להמשיך לקרוא הערות על שיווק ופרסום באינטרנט (עבור כתבה בכלכליסט)

כשחיפשתי איפה להרצות במהלך החופשה שלי בארץ, הדבר האחרון שציפיתי שיקרה זה שאמצא את עצמי בכנס בקריית אונו, ועם תופעות לוואי של סיקור עיתונאי בשני העיתונים הכלכליים. בטח לא שני הדברים ביחד.
שיהיה ברור – כל מה שעשיתי מצידי היה לשלוח מייל לכמה אנשי מקצוע שאני מכיר וחשבתי שיוכלו לקשר אותי לפורומים רלוונטיים, השאר התגלגל מעצמו.

בסוף מצאתי את עצמי מדבר על נושא שונה מהנושא עליו רציתי לדבר, אבל גם שם היו כמה רעיונות שחשבתי ששווה לשתף בהם אנשים אחרים.
אני לא מפסיק להיות מופתע ממה שיכול לקרות בעולמנו המקושר והמתוקשר כשכל מה שאתה עושה זה לנסות לחלוק עם העולם דברים שנראים לך מעניינים וחשובים.
לטוב ולרע…

הראיון עם מעיין כהן בדה מארקר העביר דברים שהיה חשוב לי להגיד, ואני די מרוצה ממנו בסך הכל. למצוא את עצמך מול מישהו שממש מקשיב לך זאת זכות לא נפוצה (עיין ערך כלכלת תשומת הלב).
ציטוטים בתקשורת, קל וחומר משהו בהיקף של ראיון, הם בדרך כלל משהו שמכניס אותי לחרדה, כי תמיד יש את הסכנה שמה שרצית להגיד ישתבש וגם אם התמזל מזלך וזה לא קרה – זה תמיד מעיר את הטרולים הקבועים והתורנים.
בקטנה – שתי שגיאות הגהה נפלו בה. אחת בשם החברה שאיתה אני עובד בלונדון – Brandinstinct. מזל שהבוסים לא קוראים עברית. השנייה היא נקודה מיותרת. כשהכתבת שואלת "יש חברה ישראלית שעושה עבודה טובה?" יוצא שאני עונה "רב החברות בישראל. זה לא שחור או לבן." כאשר מה שאני מנסה להגיד (בתחביר המאונגלז שלי): "עם רב החברות בישראל זה לא שחור או לבן." מה לעשות, אבל עם כל הפרגון שהייתי רוצה לגייס, אי אפשר, בינתיים, להגיד על תחום המיתוג בישראל שרב החברות עושות עבודה טובה. ואגב, על am-pm אחראים open.

באייטם שעלה בגלובס לקחו כמה ציטוטים שלי שזכו לתגובות "חמות". הכתבה כבר נעלמה מאחורי קיר הארכיון של גלובס ואפשר לקרוא אותה רק בקאש של גוגל, וגם אז בלי הטוקבקים (תוספת מאוחרת – מסתבר שדווקא אפשר, כאן. תודה לעופר.). אני לא אקטר שדברי הוצאו מהקשרם כי זה לא בדיוק מה שקרה שם, אני לא חושב שיש שם בעיה עם העבודה של הכתבת. היו פרובוקציות במצגת שלי, בהחלט, אבל אני לא פרובוקטור באופי שלי, ונראה לי שחלק מהדברים עברו יותר קיצוני משתכננתי (יש חלקים במצגת מהכנס שהם חדשים, אז זה קורה). בראיון דברים נשארו רגועים, ואני הרבה יותר שלם עם זה.

אז הינה קצת הבהרות וחידודים. וכן – גם כתגובה לחלק מהטוקבקים, למרות שמינון האד-הומינם שם היה גבוה. כרגיל.

להמשיך לקרוא שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.