זה לא סוד ש"האני" הוא לא מונוליתי. אפילו בקומון סנס המערבי, אנשים מחלקים אותו לפחות לשניים: "מצד אחד… מצד שני…". ובעיני, הוא יותר מאגו,סופר-אגו, איד, ואף יותר מפרסונות שאנחנו יוצרים במצבים חברתיים ומוצבות בקונטרסט מול מי אנחנו "באמת".
בעיני, האני הוא יותר כמו פרלמנט. שיש בו מלא סיעות, וקואליציה ואופוזיציה, וזה שמפלגה בקואוליציה עוד לא אומר שהיא באמת מצליחה להעביר דברים, כי חלק מהסיעות יכולות פתאום לחשק את המהלכים, ככה שבעוד ששינויים במצע של מפלגת השלטון של האני מוכרזים חדשות לבקרים, הרי ששינויים במדיניות דה-פקטו מתרחשים לאט לאט ולפעמים יכולים להיעצר בכלל.
והכי גרועה מכולם, היא מפלגת העבר שירדה מגדולתה. אני מדמיין אותה כמעין "מפא"י של הנפש". מפלגה שכבר אין לה כמעט מנדטים ושאבדה את הרלוונטיות שלה, אבל בגלל שהיא פעם היתה מפלגת שלטון, היא עושה מלא מלא רעש מספסלי האופוזיציה ומשפיעה על סדר היום באופן לא פרופורציונלי. ונראה לי, שאחד הדברים הכי חשובים כדי להתקדם בחיים זה לשים לב מתי בטעות מקשיבים לרעש שהפרלמנטרים המזדקנים שבפנים עושים מהספסלים שלהם.
כי לעתים כל כך קרובות, יש לך מפלגה חדשה בשלטון, עם תכנית חומש חדשנית ומתוכננת היטב, שנבחרה במהפך מוחץ והעם נושא עליה עיניו, שכבר אפילו יש ניצני שינוי והישגים לטובתה בתחומי הפנים והחוץ. אבל המפלגה המודחת ממשיכה לתקוע מקלות בגלגלים, ומנסה לגנוב את דעת הקהל, אפילו שהם מיעוט שכבר עבר זמנו.
