קטגוריה: תקשורת

יחסית למקום בו הייתה הבלוגוספירה הישראלית לפני שלוש שנים, היא עשתה צעדים מדהימים קדימה. ובכל זאת – אם משווים מה קרה לכמה מהבלוגוספירות בחו"ל בשלוש השנים האלה, הפער משמעותי.
אני לא מדבר רק על עניינים של גודל שוק, במובן של "אי אפשר להתפרנס ממודעות של גוגל בבלוגים ישראליים כי לעולם לא תהיה מספיק תנועה", אלא יותר מזה – לגבי המעמד של בלוגים בעיני התקשורת ותפקידם בזירה התרבותית.

אז מה הם החסמים?

לפני שנה וחצי בערך, נתתי מצגת (למעוניינים, העליתי אותה ל- esnips) שניסתה להסביר מה מעכב את מהפיכת הבלוגים הישראלית. הטיעון המרכזי שם היה שעולם הבלוגים כולו צומח כמו תופעות ויראליות אחרות ברשת. בעיקר במובן בו מתפשט עצם הרעיון ("מימ") של מה זה בלוגים ולמה זה טוב. למה (והאם) כדאי לקרוא בלוגים? למה כדאי לכתוב בלוג? מה בלוגים מסוגלים לעשות? וסיפורים שונים שמדגימים את הצד החיובי של כל השאלות האלה. "בשורת הבלוגים", אפשר לקרוא לזה.

בישראל, יש גורמים שמחלישים את הויראליות של התופעה בכלל, ואת "בשורת הבלוגים" בפרט. אפשר לחלק אותם למספר נושאים:

להמשיך לקרוא מחסום הויראליות של הבלוגוספירה הישראלית

כמה חבל שרבים מהבלוגים באתרי החדשות הגדולים הם "בלוגים".
כלומר, כמה חבל שהם בעצם טורים אישיים בפורמט שמחקה בלוג, ומתעלמים מהטבע הדיאלוגי של בלוגים.
בלוגים כמו הבלוג של סבר פלוצקר ב-ynet, או להבדיל של בני ציפר ב"הארץ", שכמויות הקוראים שלהם, להערכתי, ולפי כמות התגובות, שוות לבלוגים הכי נקראים בבלוגוספירה העברית ואולי אף עולות עליהם. הם היו יכולים לעשות שירות מדהים לתחום בישראל, בלי קשר לתוכן שלהם.
למה?

כי אם העיצוב שלהם היה חושף את המגיבים שלהם (עם לינקים לאתרים שלהם) ברמה דומה לפלטפורמות בלוגים מובילות, ואם היו מופיעים בהם טראקבקים, הם היו הופכים לצומת שמזרים עשרות קוראים חדשים לתוך בלוגים עצמאיים. בלוגים שהיו מנהלים איתם דיאלוג איכותי היו זוכים לשדרוג במעמדם ולקוראים חדשים. אנשים שלא כותבים בלוגים, ולא שייכים למעגל המצומצם ש"קנה את הבשורה" היו רואים את כל זה וזה היה מפיל להם את האסימון בקשר לתחום. אולי אפילו חלק מהטוקבקיסטים היותר מוכשרים שהם היו מתחילים לכתוב תחת זהות עקבית.
במקום זה יש לנו שם טורים אישיים עם טוקבקים במקום בלוגים.
אילו רק היו בנויים תוך התייחסות לאספקט השיחה של עולם הבלוגים, הם היו הופכים למנועי תנועה ויוזמה שהושלכו למרכז הבלוגוספירה, ושבעליהם היו הופכים למקדמי התחום בעל כורחם.

כל כך מעט צריך לקרות כדי שזה יקרה, ובכל זאת זה נראה כל כך רחוק ובלתי אפשרי.

(בפוסט הבא… למה הבלוגוספירה העברית זקוקה כל העזרה החריגה הזאת.)

הטוקבקים בישראל הפכו להיות כמו מזג האוויר, כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר.
מעבר מהיר על אוסף הלינקים שלי בנושא, שתופח תדיר, מראה שרב הדיון בטוקבקים מתעסק עד היום בטוקבקיסטים – עד כמה הם תרבותיים או לא? האם שיח כזה הוא לגיטימי? מי צריך או לא צריך להגביל אותם?

גם התומכים וגם המתנגדים מדברים על הטוקבקים כמראה של התרבות הישראלית, ומצמצמים את האחריות של האתרים על מה שהולך שם. זהו עיוות מובהק של המציאות, מאחר והאחריות של האתרים לתרבות הטוקבקים היא גדולה מכפי הנראה.
לתקשורת יש יותר אחריות לשיח הטוקבקיסטי משנדמה לה. הדימוי החביב על הפרו-טוקבקיסטים בקרב עורכי האתרים הוא כיכר השוק. אם כך – הגיע הזמן שיסתכלו איזה מן כיכר שוק הם בונים באתרים שלהם, ואיזה חוקי עזר עירוניים הם יוצרים שם.

להמשיך לקרוא מי בנה את כיכר השוק של הטוקבקים?