כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

reflections (A)

אוקיי. איפה היינו.

פריוויוסלי:

1. הקדמה.
2. תשומת לב.

 

אז ככה: כל הדייסה הנפשית של חווית הזהות מהפעם שעברה (ובכלל, מאז הנפילה מגן העדן / יציאה מהרחם / מהאוקיינוסים) נמזגת אל תוך התבניות של הממשקים בהם מתרחשת האינטראקציה שלנו. ככל שממשקי האינטרנט משתפרים ונעשים נוחים, ומהירות התעבורה בהם עולה, קל להתייחס לממשק כשקוף. אבל ההשפעה שלו היא מהותית.

ניל פוסטמן אומר (ואני מתרגם מאנגלית אז סליחה. נדמה לי שזה מההקדמה ל"בידור עד מוות".):

"כלים מרמזים על תבנית החשיבה. הטבע לא מדבר, אנחנו מדברים עליו, בכל דרך שאנחנו יכולים. אנחנו רואים רק את השיח שלנו אודות העולם. זהו אמצעי התקשורת שלנו, הכלים הם המטאפורות שלנו, והמטאפורות שלנו יוצרות את התוכן של התרבות שלנו."

במאמר ההוא ב"פנים" הגדרתי את חוויית הזהות ברשת כנעה על הציר שבין חופש (=להמציא את עצמך מחדש כמו שהיית רוצה להיות) וחרדה (=מהאחראיות שבאה עם זה, מאובדן העוגן, ויותר מהכל מהסכנה שזה לא ילך ונישאר רעבים…).
עברו שנים ואני יותר מבוגר ופחות חכם, אז אני יכול לחשוב על עוד הרבה צמדים שכאלה, שאנחנו נעים עליהם ברשת: פוטנציאל וכישלון. הבטחה ואכזבה. כוח וחולשה. חשיפה והסתרה.

וכן הלאה.

אז נעזוב הפעם את ההכללות הלא מספקות, ונצלול קצת אל דינמיקות הזהות בממשקים שונים, ובעיקר אלה שיש מהם די מרחק, באופן יחסי:

לו הייתי בלוג ירוק בים

בבלוג, אין שאלה על מי מופנה זרקור תשומת הלב.
המונולוג של הכותבת במרכז, התגובות, תמיד נשארות תגובות, השטח שמייצג אותן הוא בשולי החוויה. אפילו התגובה הכי שלילית, עדיין נושאת איתה אדם אחר שהגיע עד הלום ומעניק לך תשומת לב (ותודה למגיב היחיד על הפוסט הקודם. יותר מעשרים לייקים ותגובה אחת. אני עדיין לא מבין כלום באינטרנט).

 

להמשיך לקרוא כשהמרק פוגש את הממשק (זהות מקוונת, סיכום ביניים, ב’)

רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

Parental attention

"רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה."
(נתן זך)

אזל, מר זך, אזל. גם לא בקופסא מארץ רחוקה כמו שקיוותה יונה וולך. בקופסאות מייבאים רק עוד רעש.
אין שקט. אבל אפשר, לרגע, לעשות קצת סדר.

פריוויוסלי: התנצלתי מראש. כמיטב המסורת.

כל העומס הזה

אולי השינוי הבסיסי ביותר שעברו החיים שלנו במהפכת המידע הוא התדלדלות אחד המשאבים האנושיים הכי פשוטים – תשומת לב. הקלישאה אומרת שזמן הוא כסף, אבל תשומת לב יקרה ממנו. אחרת איך נסביר את כל אותם האנשים שזמנם הוא כסף וחוזרים הביתה ומבלים שלוש שעות מול מסכים?

אנחנו מוצפים בתקשורת מכל הסוגים, מכל הכיוונים ובכל הערוצים. הטלפונים הניידים, למשל, הרגו סופית את ה"זמן המת" שהיינו מבלים פעם בהמתנה או בנסיעה ; אנחנו מוצפים בכמה סוגי תקשורת במקביל – הודעות טקסט מגיעות אלינו ברגעים שבהם, בעבר, לא היינו פנויים ; תשומת הלב של שעות העבודה זולגת אל שעות הפנאי ; מודעות פרסום דיגיטליות מתחלפות לנגד עינינו כשאנחנו עומדים בצמתים ("קהל שבוי" קוראים לזה ב"תעשייה". זאת התעשייה שמבחינתה אתם המוצר.)

מעולם לא קראנו וכתבנו כל כך הרבה, מעולם לא היו המוחות שלנו, מכונות מופלאות בהחלט, עסוקים בעיבוד זרם דחוס כל כך של מידע ודימויים, וביצירת זרם עצמאי של מידע שאחרים צריכים לפענח. נכון, חלקו רצוני – אנחנו מתקשרים, במגוון ערוצים גובר והולך, ובראשם האינטרנט שמאפשר לנו לתקשר כיחידים אל ההמונים. גם אם ההמונים האלה הם רק ספר כתובת האימייל שלכם (ולרב הם לא, כי אתם בפייסבוק) – זוהי זכות שפעם הייתה שמורה לתחנות ממסר של התקשורת הממוסדת. אפילו המטא-מידע שאנחנו מייצרים כתוצר לוואי של הפעולות שלנו מצטרף לתחרות. אני קונה ספרים באמזון ובאופן עקיף אך אוטומטי יוצר המלצות רנדומליות לשאר המשתמשים. המלצות שהמוח שלהם צריך לפענח ולמיין ולהעריך, המלצות שמתחרות על תשומת הלב שלהם.

"מסורתית", היה גמול (גם אבולוציוני) ליכולת עיבוד מוגברת של אותות חיצוניים. האדם הקדמון שהצליח לעבד את הסימנים בסביבתו – שרד. העידן שלנו הוא הרף עין יחסית לזמן בו הכללים האלו נשמרו. וקצת כמו שהפרנו את האיזון הסביבתי, הפרנו את האיזון הקוגניטיבי. טובעים בזיהום הסביבה של הנפש. ושיווי המשקל החדש לא נראה באופק.

היום כולנו בסחרור בלתי פוסק של עיבוד, עיבוד שיכול אפילו להכניס אותנו למצוקה כי הוא נתפס כאיום קיומי. אבל איפה הפיצוי שלנו? הייתכן שכל העבודה קשה הזאת לחינם? איך עוד פעם יצאנו פראיירים?

להמשיך לקרוא רק בשביל רגע של תשומת לב (זהות מקוונת, סיכום ביניים, א’)

זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

Staged butterflies over industrial blue framed with green nature

אז בעניין הפגמים הגנטיים:

לפני בערך חמש שנים, קצת לפני שפייסבוק וטוויטר נהיו מה שנהיו, דריה שועלי, כוכבת בשניהם ומי שהייתה אז סגנית העורך של מוסף הארץ, חיפשה מישהו שיכתוב מאמר שמדבר על חווית הזהות המקוונת כשזאת מתחילה להתפזר בין אתרים שונים ופלטפורמות חברתיות שונות.

גיל רימון ויעל גבעון, שבינתיים התחתנו (שלא על מנת להדגיש את חלוף הזמן, אלא מאהבה), הכירו את הרעיונות שלי לגבי זהות מקוונת, בין השאר ממאמר שפרסמתי בנושא בכתב העת "פנים" אי שם ב-2005 (וכבר אז היה יותר טוב בפורמט המצגת שראו קומץ אנשים חצי שנה לפני זה בסמינר אורנים), והציעו לה לפנות אלי.

תוך פחות משבועיים היו לי תילי תילים של פרגמנטים ורעיונות, כולל גזירי ציטוטים נבחרים מבלוגים אישיים שמוכיחים את הטענות (מתוך כמה בלוגים בולטים למדי של אותה תקופה בעיקר זרוב, דודה מלכה/ליאת בר און, זו ש, עמית כנעני), והרבה יותר דימויים משמאמר רציני אמור לסבול.

להמשיך לקרוא זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

פוסט אצל עידוק, על ההתמודדות של צה”ל עם דעת הקהל דרך הרשת, זרק אותי כמעט 12 שנה אחורה אל העבר.

דצמבר 1998. אני בן 24 (כמעט), עובד ביואל, ונושא בטייטל המרשים “עורך האינדקס של הקפטן” (קפטן אינטרנט. עזבו שגם בעצם ניהלתי את פרויקט ההקמה ואחר כך את המוצר, וצוות תוכנאים עז לב, באותה תקופה “עורך” היה טייטל שקסם לי יותר).
פנו אלינו מדובר צה”ל, אבל ריקי כהן הייתה עסוקה, ולכן נשלחתי להרצות בפני קורס קציני הדוברות (מיל’) של דובר צה”ל, ובפני עוד כמה אנשים מהיחידה עצמה שהצטרפו/היו שם כמדריכים. למיטב זכרוני, זה מעין קורס צו’פר לפונקציונרים במדיה שהולכים לעבור לשירות מילואים קל יותר. כותרת ההרצאה היתה: “תקשורת ודוברות בעידן המידע”, והמסר שלה היה בעצם די קרוב למה שעידו קינן ויאיר בארף כתבו בטור שלהם.

אז חפרתי שנייה בארכיון, ומצאתי את ההערות שכתבתי לעצמי אז. בלי פאוורפוינט. לא היה לי מחשב נייד והם לא יכלו להתחייב ליותר ממטול שקפים אז ציירתי על לוח ושרבטתי מלא סטטיסטיקות מצחיקות מהזמן ההוא. גם כללתי כמה ויצים שחשבתי בגיל 24 שיהיה מגניב להגיד לדודים מדובר צה”ל. כנראה שלא לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, כי המבנה שחילקתי כלל את סעיף 4. “תודות וכיבוד”. ואת סעיף 5.” בברכה”, אבל חלק מהמסקנות בלתי נמנעות ועדין נכונות.
החבר’ה ישבו מולי עם חיוך מדושן עונג והסתכלו עלי במבט של: “יאללה יאללה, מה זה הילד המעצבן הזה ולמה מה שהוא אומר אמור להזיז לנו?” ואחלו לי הצלחה בהמשך מילוי תפקידי (האיחול עבד).
יותר מעשור עבר והשינוי טרם הופנם במלואו.
בתחתית ההנדאאוט שהכנתי להם עם לינקים חשובים (סלון, וויירד, סיקס דגריז, מגזין יואל (-: ) כתבתי מודגש:

You Can’t Fight Them. Join Them.
Join Them Now.

הינה ציטוטים נבחרים למי שמתעניין וגם לצורך הפוגה קומית. ההדגשות שלי לדברים חשובים, אבל בעיקר למה שבמבט לאחור משעשע אותי. ולמתמידים גם העליתי את המסמך המקורי לרשת במלואו ב-scrbd. הוא כולל סקירה היסטורית מצחיקה של הרשת. בכל מקרה, הינה כמה ציטוטים:

אני רוצה לתת תמונה קצת שונה מהתמונה הרגילה בתקשורת, ועוד נדבר על הסטריאוטיפ של הרשת במה שיקרא בהרצאה הזאת המדיה המסורתית ויכלול את כל מה שאינו אינטרנט. בחלק הראשון אני אנסה לתת קצת מידע היסטורי על התפתחות הרשת, הגודל שלה היום וקצב הצמיחה שלה (לא יהיה זמן כנראה). בתוך המידע הזה אנסה למקם את הצד התקשורתי/חדשותי שהוא זה שמעניין אתכם. בחלק השני ננסה לבדוק מה ההבדל בין החדשות ברשת למקומות אחרים בעיקר מבחינת דינימיקות של התפשטות מידע – כאב הראש המרכזי למנגנונים הצבאיים והפוליטיים, ובגלל זה הצד העיקרי שיש לכם עניין בו.

בתוך הצרות הצרורות שנגלה, אין לכם מושג כמה צרורות, ננסה בחלק האחרון של ההרצאה למצוא דרכי התמודדות טובות יותר או פחות עם הבעיה של דוברות בעידן האינטרנט (בשלב הזה אם הכל ילך לפי התוכנית כבר תהיו מוכנים לקבל כל דבר…) אני אתן כמה רעיונות וכיוונים למחשבה ואם יהיה קצת זמן (ולא יהיה כנראה) אנסה שהחלק הזה ישתף אתכם, כי בסך הכל אתם אנשי המקצוע האמיתיים כאן, בכל מה שקשור לדוברות. אני רק משער השערות ומעלה רעיונות.

להמשיך לקרוא מה עושה עשור להסברה? לא הרבה.

האלגוריתם של אמנת וארשה

במקור כתבתי את זה כתגובה אצל יו גונן בפייסבוק, על הטור  הפתט של שטארק.
אבל מאז, ושוב היום בגלל דורה שכותבת על ההבלחה המיזוגנית של נחום ברנע (עם כמה תגובות מצחיקות במיוחד – בכוונה ושלא בכוונה), אני נזכר בתגובה הזאת כשימושית.
אז אני מעלה את זה לבלוג הקטטוני הזה כדי שיהיה לי קל לשים לינק בכל פעם שהדיון תופס תבנית כזאת:

זה נפלא כמה מרחב פעולה כולנו מקבלות במסגרת אמנת וארשה…

אם את אישה, את יכולה להיות בתולה או זונה או לשלב את שניהם ולהיות כלבה (מומלץ).
אם אתה גבר, אתה יכול להיות חנון או אנס, או לשלב את שניהם ולהיות אמן פיתוי.

ואפשר להמשיך את האלגוריתם העקום הזה.
אם את אמא לגבר: את יכולה לחנך אותו להיות סחבה, ואז תתאבדי כי בגללך הוא לא מתחתן. או לחנך אותו להיות גבר-גבר ואז תתאבדי כי בגללך הוא אנס.
אם את אמא לאישה: תחנכי אותה להיות בתולה ואז היא לא תתחתן, אז תתאבדי. אם תחנכי אותה להיות זונה, היא תאנס כי כידוע רק זונות נאנסות, ואז גם מוטב שתתאבדי.
אם לא התאבדת עוד לפני זה מהבושה.
אם חינכת אותה להיות כלבה, היא גם תאנס וגם לא תתחתן, כי זה, כידוע, העונש האמיתי שכלבה (או פמיניסטית, זה די היינו הך, כידוע) צריכה לקבל.
ומיותר לציין שאת צריכה להתאבד.

אם אתה אב לאשה או לגבר, אז זה לא משנה, כי אתה בכל מקרה כל הזמן או בעבודה (אם חנכו אותך להיות סחבה מפרנסת) או אצל הזונות (אם אתה גבר גבר). ובכל מקרה אחד מהדברים האלה יהרוג אותך במוקדם או במאוחר. אתה יכול להאיץ את התהליך ולהתאבד, אבל אז מי יארגן את ההלוויה של אמא?

החדשות הטובות: יש סיכוי שכל האנשים האלה שמייצרים עוד אנשים כמוהם יתאבדו.
you may now return to your shopping, fucking, and hacking

המהפכה העברית זוחלת

עברתי על חומרים ישנים כי חיפשתי משהו, ומצאתי מצגת מלפני כמעט שלוש שנים, שהייתי מזועזע לגלות שרב מה שהיא אומרת עדיין עובד. 

באותו כנס טלדן בו דיברתי לראשונה על מחסום הויראליות של הבלוגוספירה העברית, נתתי גם מצגת על שינויים במגמות צריכה של תוכן.
בגלל תקשורת לא שלמה עם המארגנת, מצאתי את עצמי נותן, מול קהל שעיקרו ספרניות מזועזעות, מצגת שהדוגמה הפותחת שלה (כסוג של ביזאר שמעיד על הפראיות של השינויים) היא הצפרדע המשוגעת, כן – זאת הערומה עם הפין הכחול החשוף. ועוברת אחרי זה לדברים שהיו קצת סינית לרב הקהל שהיה שם. דממה של שוק לוותה את כל המצגת.  ניתן להוריד אותה שוב מאי-סניפס.

(הסרטים של ההתחלה הזה לא יעבדו, אבל אתם מן הסתם מכירים אותם בלאו הכי ולא תתקשו למצוא אותם. התוכן העיקרי מסתתר קטוע בשדה ההערות וחלקו בין השורות. כרגיל, אני לא מהאסכולה שכותבת את התסריט על השקופיות. אגב, היום בחיים לא הייתי מציג משהו כה כעור, ואני מזועזע בעצמי מרמת הסטוריטלינג הירודה שלה…)

מה שמוזר זה, שלמרות שהמצגת הוצגה בקיץ 2005 ומתארת דברים שקרו בשנים שקדמו לו, רב אתרי התוכן הגדולים בישראל ממשיכים להתנגד לשינויים העולמיים, והשורה התחתונה עודנה רלוונטית. השינויים, אם בכלל, זעירים.

הינה הרשימה מסוף המצגת, עם שינויי ניסוח לצורך הבהרה:

  1. נקודות המוצא נשארו ברודקאסטינג ופול. ברב האתרים אפילו אין שימוש בעדכוני אימייל.
  2. עיקר העשייה ממשיך להיות מכוון לקהל הרחב והבלתי קיים.
  3. הרעיון שאפשר לשלוט שליטה מלאה בזמן של היוזר בעידן שהוא מרובה פלטפורמות, מותאם אישית וזמין על פי דרישה, מסרב למות.
  4. יש רתיעה מיצירת אינטגרציה (לא ערבוב) בין התוכן המערכתי והתוכן של היוזרים.
  5. התמקדות יתר בעמוד הבית והזנחה של הרמות הפנימיות. ברמת תכנון אסטרטגי ועיצוב, בעיקר מצד המנהלים.
  6. ייחוס משמעות יתר לתפיסת אתר התוכן כיעד.
  7. ראייה של מבנה האתר כמשהו הירארכי ו/או נרטיבי, במקום הבנה של ריבוי חוויות ומבנה ניתן לפירוק.
  8. התמקדות בסטנדרטים פנימיים והתעלמות מהאופן בו אפליקציות חיצוניות רואות את התוכן.

זנבות ארוכים בישראל

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם. image by safta

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך. להמשיך לקרוא זנבות ארוכים בישראל