מחשבות בעקבות ראיון (נוסף) ולקח

זה די מצחיק לכתוב את הפוסט הזה אחרי הפוסט הקודם. כי לא תיארתי לעצמי שיזומן לעצמי כזה "מקרה קצה" כל כך מהר.
באוגוסט של שנה שעברה יצר איתי קשר עידו הרטוגזון, כותב שאני מעריך מאוד ואז עדיין כתב נענע (ובעל אתר ברשימות), בעניין לינקים שלו שהופיעו בקולקטיב. בשולי הדברים, הוא הציע לראיין אותי על מיזמי קונספציה ויזמות תרבותית באינטרנט. אני די סרבתי/התחמקתי. הרגשתי שאין לי מה לחדש בעניין שלא אמרתי קודם, וגם הזכרתי שמיזמי קונספציה זה שלושה אנשים. הסכמנו לדחות את זה.

לקראת סוף הביקור שלי בארץ עידו יצר קשר שוב. שוב הייתי מסויג – אמרתי לו שהרגע ראיינו אותי לדה-מארקר וזה נראה לי קצת מוגזם. מה כבר יש לי להגיד? וגם יש את העניין החשוב שקונספציה זאת קבוצה של אנשים.
אז עידו אמר שיש עוד כל מיני נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם, שהם יותר בתחומי עיסוקי האחרים.
בשלב הזה הרגשתי שלסרב להתראיין יהיה יותר יהיר מלהתראיין (ואולי, בסופו של דבר, זה לא. קשה לי להכריע בעניין).
בקיצור – נפגשנו לשיחה מאוד נעימה בתל אביב, שהתוצאה שלה היא ראיון שעלה בינתיים בנענע ובבלוג של עידו (זאת הכתבה האחרונה שלו באתר נענע, אותו עזב בינתיים), ומתמקד בחלקים של השיחה שדנו בקונספציה, רשימות ויזמות תרבותית. הבנתי מעידו שיהיה לראיון הזה גם המשך בפוקוס קצת אחר – שמתמקד יותר בעניינים של שיווק.

עכשיו, שיהיה ברור – הראיון הזה מחמיא מאוד. מאוד. אני מרגיש קצת נבוך מחלק מהסופרלטיבים שעידו בחר לכתור לי ולמיזמים שאני מעורב בהם. באמת, אני לא בטוח שאמי הורתי היתה מוציאה תחת ידיה טקסט כל כך מחמיא. בהקשר הזה, אני מקווה שהקוראים הנבונים ישימו לב מה החלקים שאני אומר ומה החלקים שעידו אומר בראיון.
בי נשבעתי – השתן שלי במקום הנכון.

אבל, אבל, אבל. בכל זאת אני מרגיש קצת מוזר. אולי זה גם הצד הפולני שלי – זה שאם לא מפרגנים לו נעלב, ואם כן מפרגנים לו מרגיש נבוך ואשם.
אבל זה יותר מזה – ועל זה כבר התנצלתי בפני שותפיי.
בגלל תפקידים שלקחתי על עצמי במיזמים שלנו, יוצא לפעמים שאני נתפס כפנים היותר ציבוריות של מה שאנחנו עושים. לטוב ולרע.
לרב זה לרע – מבחינת להיות המטרה של חיצי ביקורת ארסיים וטרולים, מבחינת לקבל מכתבי משטמה מאנשים שרצו אתר ברשימות ונענו בשלילה וגם סתם צרות עין. לפעמים זה אומר שכשכותבים דברים טובים, אפשר להבין כאילו אני לוקח יותר קרדיט משמגיע לי.

אז קודם כל – במיזמי קונספציה, יש תמיד שלושה אנשים. מה שאנחנו עושים לא היה קיים בלי העבודה וההשקעה של אילן גליני וירדן לוינסקי.
וזה בלי למנות מתנדבים מזדמנים יותר ומזדמנים פחות שעזרו לנו לאורך הדרך. איתי בנר, שהחליף אותי בכתיבת הקולקטיב בתקופה של שוק המעבר ללונדון ומושון זר-אביב שבלעדיו אירועי הלייב לא היו מה שהיו, הם דוגמה לשניים שתרומתם משמעותית במיוחד.
אילן עושה את העבודה הכי מורטת עצבים, שלא לומר משעממת, אבל היא המנוע שהכל רץ עליו. והוא עושה את זה אחרי שכל היום הוא מתעסק עם דברים דומים, רק יותר מאתגרים, ואני מעריך שזה הדבר האחרון שחסר לו. אילן הוא בדרך כלל השם הראשון שאנשים שוכחים להזכיר בהקשר של המיזמים שלנו. זה עושה לי רע כל פעם מחדש.
וירדן, בכלל, הוא האבא של קונספציה, וגם של המיזמים ה"פרה-היסטוריים" מהם כל השותפות הזאת נולדה. הכישורים הרב-תחומיים וההספק של הבנאדם זאת פשוט תופעה, ואם מישהו רוצה לראיין מישהו – הוא אדם יותר מוכשר ומעניין ממני, ומרב מי שאני מכיר. גם מבחינת זמן השקעה, סדרי הגודל שלנו אולי דומים, אבל יש כאן הבדל אחד – שאת כל רומן קונספציה המתמשך ירדן עשה במקביל ללימודי רפואה, סטאז' והתמחות בפסיכיאטריה (שנחשבת לאחת הארוכות והקשות) ושבשלב זה יש לו כבר שני ילדים.
להיות שותף לעשייה שלו כבר כמעט עשור זאת אחת הזכויות הגדולות שנפלו בחלקי.
זהו.
כשאני מסתכל על עשר השנים האחרונות, ובעיקר כשהראיון עלה יום אחרי יום הולדתי ה-33 שחל אתמול, אני יודע שהשותפות הזאת היא התקלה המופלאה של חיי.

אז אתמול, אחרי קצת זמן התבשלות החלטתי שמעתה ואילך – אם זאת רק "תגובה לתקשורת", אז בסדר. אם זה על תחומים אחרים שהם "רק שלי", אז בסדר. אבל אם זאת ממש כתבה שמתמקדת במיזמים, אני לא אסכים להתראיין יותר לבד. רק אם מראיינים גם את השותפים. זהו.

נ.ב.
כן כן. the lady doth protest too much, אני יודע. מן אמביוולנטיות שכזאת שלא ברור לי מה קפץ עלי שאני חולק אותה בזירה הציבורית. הבלוג הזה לא יהפוך לאישי פתאום. מקווה שתסלחו לי.
(ואולי בכלל כל העסק היה צריך להידחות על הסף מעצם זה שעידו בעל אתר ברשימות)

נ.ב. 2
והערות קטנוניות: א. אני כן מפריד בין זכר ונקבה ברבים. זה ממש ג'וק שלי. אז המקרים שבהם יש "הם" במקום "הן" זה לא אני. ב. בנענע נפל באמצע הראיון משהו שאמר להיות תת כותרת או משהו כזה, אבל בגלל אי בידול טיפוגרפי נראה מוזר. ג. גם אני מזועזע מכמות השימוש שלי במילה "נורא". זה פשוט נורא העניין הזה. ד. ובאותו עניין כל העצות שניתנו לי איך לדאוג לא להתאנגלז בעברית שלי, ובעיקר בתחביר שלה – לא עזרו. עצוב. פעם, בנעוריי, הייתי בנאדם רהוט יחסית, היום – מה זה הדבר הזה?!

שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

כשחיפשתי איפה להרצות במהלך החופשה שלי בארץ, הדבר האחרון שציפיתי שיקרה זה שאמצא את עצמי בכנס בקריית אונו, ועם תופעות לוואי של סיקור עיתונאי בשני העיתונים הכלכליים. בטח לא שני הדברים ביחד.
שיהיה ברור – כל מה שעשיתי מצידי היה לשלוח מייל לכמה אנשי מקצוע שאני מכיר וחשבתי שיוכלו לקשר אותי לפורומים רלוונטיים, השאר התגלגל מעצמו.

בסוף מצאתי את עצמי מדבר על נושא שונה מהנושא עליו רציתי לדבר, אבל גם שם היו כמה רעיונות שחשבתי ששווה לשתף בהם אנשים אחרים.
אני לא מפסיק להיות מופתע ממה שיכול לקרות בעולמנו המקושר והמתוקשר כשכל מה שאתה עושה זה לנסות לחלוק עם העולם דברים שנראים לך מעניינים וחשובים.
לטוב ולרע…

הראיון עם מעיין כהן בדה מארקר העביר דברים שהיה חשוב לי להגיד, ואני די מרוצה ממנו בסך הכל. למצוא את עצמך מול מישהו שממש מקשיב לך זאת זכות לא נפוצה (עיין ערך כלכלת תשומת הלב).
ציטוטים בתקשורת, קל וחומר משהו בהיקף של ראיון, הם בדרך כלל משהו שמכניס אותי לחרדה, כי תמיד יש את הסכנה שמה שרצית להגיד ישתבש וגם אם התמזל מזלך וזה לא קרה – זה תמיד מעיר את הטרולים הקבועים והתורנים.
בקטנה – שתי שגיאות הגהה נפלו בה. אחת בשם החברה שאיתה אני עובד בלונדון – Brandinstinct. מזל שהבוסים לא קוראים עברית. השנייה היא נקודה מיותרת. כשהכתבת שואלת "יש חברה ישראלית שעושה עבודה טובה?" יוצא שאני עונה "רב החברות בישראל. זה לא שחור או לבן." כאשר מה שאני מנסה להגיד (בתחביר המאונגלז שלי): "עם רב החברות בישראל זה לא שחור או לבן." מה לעשות, אבל עם כל הפרגון שהייתי רוצה לגייס, אי אפשר, בינתיים, להגיד על תחום המיתוג בישראל שרב החברות עושות עבודה טובה. ואגב, על am-pm אחראים open.

באייטם שעלה בגלובס לקחו כמה ציטוטים שלי שזכו לתגובות "חמות". הכתבה כבר נעלמה מאחורי קיר הארכיון של גלובס ואפשר לקרוא אותה רק בקאש של גוגל, וגם אז בלי הטוקבקים (תוספת מאוחרת – מסתבר שדווקא אפשר, כאן. תודה לעופר.). אני לא אקטר שדברי הוצאו מהקשרם כי זה לא בדיוק מה שקרה שם, אני לא חושב שיש שם בעיה עם העבודה של הכתבת. היו פרובוקציות במצגת שלי, בהחלט, אבל אני לא פרובוקטור באופי שלי, ונראה לי שחלק מהדברים עברו יותר קיצוני משתכננתי (יש חלקים במצגת מהכנס שהם חדשים, אז זה קורה). בראיון דברים נשארו רגועים, ואני הרבה יותר שלם עם זה.

אז הינה קצת הבהרות וחידודים. וכן – גם כתגובה לחלק מהטוקבקים, למרות שמינון האד-הומינם שם היה גבוה. כרגיל.

להמשיך לקרוא שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

מתקוונות #3, פרי אפטב נגד הבריונים

wasps by roger smith "מתקוונות: פגישות עם נשים ברשת", מתפרסם במקור כטור אישי במוסף הנשים של מגזין themarker. הטור הבא פורסם בגיליון ינואר 2007.

הטור הקודם נגע באופן בו חלקים הולכים וגדלים של חיי הילדים והנוער עוברים לרשת, ותחושת חוסר הידיעה והשליטה המוצדקת אצל הוריהם. אמהות מודאגות יופתעו אולי לדעת שהאיום המרכזי לשלום ילדיהן הוא לאו דווקא "טורפים מקוונים" מבוגרים שאורבים ברשת, אלא דווקא הם עצמם.

אם יש סוג של אלימות שכמעט כל ילד יחווה במהלך חייו, ולא משנה כמה הוריו ינסו להגן עליו, הרי שמדובר באלימות מצד ילדים אחרים. דווקא כשאלימות זאת אינה פיזית, קשה יותר להגן מפניה. ילדים נוטים לשמור את החוויות האלה בסוד. לעתים קרובות הם מתביישים או מרגישים שהתערבות המבוגרים רק תחמיר את המצב.
לעולמם של בני הנוער, עוד יותר קשה לפרוץ. הגבול בין העריצות השגרתית של חברת בני נוער, שמכתיבה קודים של התנהגות ולבוש, ויש לה טבואים משלה, ובין בריונות רגשית לא תמיד ברור. בני נוער רבים בוחרים לקבל התעמרות רגשית מצד בני גילם כסוג של מחיר עבור המשך ההשתייכות לקבוצה.

ברשת, גם ילדים וגם בני נוער חשופים לסיכון של בריונות מקוונת. בריונות מקוונת מוגדרת על ידי ארגון wiredsafety, ארגון אמריקאי מהבולטים בתחום, כמצב בו קטינים משתמשים ברשת או בכל טכנולוגיית תקשורת חדשה כדי לאיים, להביך, להשפיל או להטריד בצורה אחרת קטינים אחרים. בעיקר אם הפעולות חוזרות באופן שיטתי ואחד הצדדים בהן מסומן כמטרה. להמשיך לקרוא מתקוונות #3, פרי אפטב נגד הבריונים

מתקוונות #2, דנה בויד והטורפים המקוונים

190067217_1d3125c731_m.jpgגרסה מקוצרת (מאוד) של הרשימה הבאה תתפרסם במוסף הנשים הקרוב של מגזין דה-מארקר.
"השעה עשר בלילה, האם אתם יודעים איפה הילדים שלכם?"
כך שאל פעם תשדיר שירות הורים אמריקאים. המצב בו הורים לא יודעים איפה ילדיהם בשעה כזאת היה נדיר. תפקיד התשדיר היה, למעשה, לחזק את תחושת הביטחון שלהם.
המרחבים הקיברנטיים כרסמו בתחושת הביטחון. "איפה נועה?" שואלת אמא שלי בשנות ה-80. "היא בטלפון." אני עונה. אם הייתי עונה "היא בחדר." זה היה מרחב מציאותי, מרגיע, מגונן. "בטלפון" הוא מרחב קיברנטי. לא סתם הורים מביעים מורת רוח מתאוות הטלפון של ילדיהם. אפילו אם נועה "בטלפון" בסמוך, אמא לא שומעת את הצד השני. התמונה נסתרת, הידיעה חלקית, ותחושת השליטה מתערערת. אז, "בטלפון" הוגבל לגבולות הבית, כיום "בטלפון" זה "כל מקום". "באינטרנט", לחרדת ההורים, זה "כל מקום" מליגה אחרת, ובאופן מסוים גם "כל זמן", כי הטקסט ברשת יכול לחיות "לדיראון עולם". זה שההורים הם המממנים, מוסיף ממד של עלבון, והתסכול מופנה בכל פעם כנגד אמצעי התקשורת החביב על הילדים והנוער – צ'טים, אחריהם מסנג'רים, וכיום בלוגים ורשתות חברתיות.
בניגוד לפורומים וחדרי צ'ט, לרשתות חברתיות אין גבול נושאי והן לא תלויות זמן. הצמתים בהן הם המשתמשים, וכל עוד הם ממשיכים להתחבר לאנשים נוספים, הן צומחות. בני נוער מנהלים בעזרתן "מרכזי זהות מקוונים" שנעים בין פירוט עובדות מצומצמות, ועד תיעוד עולמם וחייהם, שחלק גדול מהם עובר לאתר עצמו – בשיחות ובתגובות. להמשיך לקרוא מתקוונות #2, דנה בויד והטורפים המקוונים

אם סופרמן ו"סופרמן" הולכים מכות – מי מנצח?

superbaby.jpgהרשימה הבאה התפרסמה בנוסח מקוצר כחלק מפרויקט סופרמן בעיתון "מעריב" 7.7.2006. הקונטקסט המקורי הוא בוקסה בכתבה של תמר גלזרמן שנותנת רקע וניתוח תרבותי כללי של סופרמן, לקראת הסרט החדש.
ניצלתי את הבלוג כדי להביא גרסה עם לינקים, ויותר דוגמאות למתעניינים.

חוק הזיכיון קובע שכשדמות קומיקס מצליחה, רב הקהל יכיר אותה דרך דימויים תרבותיים שאינם קומיקס.
קהל האוהדים המקורי, ירגיש לרב מרמור מסוים כשדמויות אהובות הופכות לנחלת הכלל, לרב דרך עיבודים כושלים. גם סופרמן, כמו רב הכוכבים שבגיבורי העל האמריקאים, כבר יותר מחמישים שנה, באומדן שמרני מאוד, הוא קודם כל זיכיון. להב אדירים שמכוון לחתוך מקסימום קופונים בדמות מוצרי לוואי שתחילתם בסדרות טלוויזיה ורדיו וסופם באריזות מזון מהיר וקונדומים. בזמן שלגיבורים אחרים הייתה תקופה משמעותית של התבשלות, בדרך כלל, לפני שהפכו להיות קודם כל מפעל, ההצלחה המסחרית של סופרמן הצרה את צעדיו מגיל צעיר. למרות זאת, סופרמן הוא יוצא מן הכלל, כי משהו בו מצליח לשרוד רבים מהעיבודים, התרגומים והגלגולים. להמשיך לקרוא אם סופרמן ו"סופרמן" הולכים מכות – מי מנצח?

מתקוונות #1, מסעות עם הסיסטרהוד הדיגיטלי

we-can-do-it.jpg[מתקוונות – פגישות עם נשים ברשת, הוא טור חדש שהוזמנתי לכתוב במוסף הנשים של דה-מארקר, הטור שמופיע כאן יפורסם בגיליון הקרוב, בגרסה ערוכה קלות.]

בראשית אפריל, פורסמה באקונומיסט רשימה שכותרתה: "תשכחו מסין, הודו, והאינטרנט: המניע לצמיחה כלכלית הוא נשים", בתוך הכתבה אוסף אקלקטי של סטטיסטיקות ותוצאות מחקרים. מסתבר שבעולם המערבי הורים עדין מעדיפים ללדת בנים מאשר בנות, אבל בנות, כפי שיכול לנסח רק מגזין כלכלי, "הן השקעה יותר טובה":
הן מקבלות ציונים טובים בבית הספר, ובמדינות המפותחות, יותר מהן ממשיכות ללימודים גבוהים ; ככלל הן משקיעות חסכונות בתבונה גדולה יותר ; נשים תורמות יותר לתל"ג של העולם המערבי מאשר טכנולוגיה, או השווקים המתעוררים שבכותרת ; כשהן מוציאות את הכסף שהן מרוויחות, הן נוטות להוציא אותו על תחומים שתורמים לכלכלה, ועוד כהנה וכהנה עדויות. במילים אחרות – העתיד שייך לנשים, כה אמר מגזין הכלכלה הפופולרי החשוב בעולם.

באותו חודש ממש, מאמר השער של "פרוספקט מגזין" נשא את הכותרת "the end of the sisterhood". אליסון וולף, מומחית לניהול ציבורי והתפתחות מקצועית בקינגז קולג' ואוניברסיטת לונדון, טוענת במאמר, שעורר סערה מסוימת, שאותן נשים ששוברות את תקרת הזכוכית ומעפילות לצמרת המקצועית, יוצרות אליטה נשית שמזיקה באופן ישיר כמו גם עקיף לסולידריות הנשית וחותרת תחת מאמצי הפמיניזם. להמשיך לקרוא מתקוונות #1, מסעות עם הסיסטרהוד הדיגיטלי