סופרמן, יהדות, ישראליות

supermen.jpgהיום הגיע אלי בדואר עותק גליון סופשבוע ששלחו לי ממערכת העיתון בו פורסמה (בנוסח מקוצר על ידי) הרשימה בפוסט הקודם. יחסית לאיך שהיה נראה פעם סיקור של קומיקס בעיתונים בארץ, מדובר בהישג מרשים, למרות שחשוב לזכור שסופרמן הוא "קונסטרוקט תרבותי" שחורג הרבה מעבר לגבולות הקומיקס.

בעמוד שסוגר את הפרויקט, אורי פינק סוקר את הניסיונות/חיפוש אחרי גיבור על ישראלי. זה עניין שאם זכרוני אינו מטעה אותי הוא כתב עליו והתבטא בו בעבר. אורי שואל, ובצדק, למה השאלה הזאת בכלל עולה? במילים שסוגרות את העמוד הוא נותן סוג של תשובה.

גיבורי העל האמריקאיים הם תופעה תרבותית שההורים המובהקים שלה יהודים. הוא מזכיר את סיגל ושוסטר, סטן לי, ג'ק קירבי. אז אם גיבורי על הם תופעה כל כך יהודית, איך זה שהם לא הפכו לתופעה ישראלית?

הסבר אפשרי:
גיבורי על הם בהחלט חלק מהמיתולוגיה הישראלית. רק שהתרבות הישראלית בחרה לרב להציב אותם בהמוניהם באופן בו היא מתארת את המציאות כמיתוס ("שבויה בחלומה" קראה לזה נורית גרץ). לאורך השנים, יש לנו נטייה ברורה לייחס תכונות גבורה על אנושיות לדמויות, למנהיגים, וגם לציבורים. "אריק", "רבין", צה"ל, חיל האוויר, יהדות השרירים.
גיבורי על נולדים במיינסטרים. המיינסטרים הוא "הגמוני, חרושת תרבות, שופר פרופגנדה של האידיאולוגיה הדומיננטית", ושאר המונחים של פרשני תרבות. אם יש לתרבות הישראלית גיבורי-על "בחיים", איזה צורך יש לנו בסיפורים על גיבורי על? להיפך – היה לאורך שנים, וקיים עדיין אינטרס פוליטי מובהק לא להזכיר שגיבורי-על שייכים לעולם הבדיה.

במסגרת הזאת, אולי לא מפתיע שרב הנסיונות ליצור דמויות גיבורי-על ישראליות שייכים לשנים שמאז 1967. ההסדקות וההתנפצות של המיתוס. חלקם פרודיה ברורה על המיתוסים הישראלים, מיעוטם געגועים לאיזה קונצזוס הרואיזם אמריקאי, ואלה של השנים האחרונות – במידה מסוימת עוד אחד מססמני הכמיהה של צעירי ישראל לנורמליות. הנורמליות הזאת, שבימים כמו היום נראית כל כך רחוקה.

(כן, תגידו, קל לך להגיד את זה מלונדון, אבל מה לעשות שכמעט כל האנשים היקרים לי בעולם נמצאים בישראל, וחלקם אפילו בשטחי האש של הצפון ממש)

כמה אירוני שדווקא בשער של הגליון מצולם מפקד יחידת המנהרות של צה"ל בכתבה שאמנם אינה הירואית בסגנון הישן, אבל זה שם – הדימוי הויזואלי, של הצעיר הנאה, החסון וקשוח המבט, עם ציור שהוא כסמל על החזה, מצולם בתאורה שלא היתה מביישת אף ציור דיוקן של אלכס רוס.

מי צריך גיבורי-על כשהם חיים בקרבנו, מגינים עלינו, וכמובן – אנחנו משתדלים גם לבחור בהם לכנסת? כנראה שיש לנו חלק שעדין רוצה להאמין בזה לפעמים.

שבת שלום.


קונספט להצפת תוכן עצמאי עברי בבלוגוספירה ובכלל

110236504_8614502532_m.jpgכסוג של המשך לביקורת שכתבתי על וובסטר, הייתי רוצה להציע קונספט לפיתרון הצפת תכנים שלדעתי יכול לעבוד, כי הוא בנוי ככה שהוא עוקף את הבעיות העיקריות של סביבת התוכן העצמאי בעברית, כמו שאני מבין אותן.

יש הרבה דיבורים לאחרונה על הצורך בפיתרון שמציף תוכן עצמאי בבלוגוספירה העברית (וכשאני אומר עצמאי, אני כולל בזה גם את אלה שכותבים בתוך הפלטפורמות של ישרא, תפוז, רשימות וכו' – ובעצם ההגדרה לא חייבת להיות רק בלוגים, גם מגזין במה והאייל, רק כדוגמה, מייצרים תוכן עצמאי).
מוזכרים פתרונות מהעולם כמו מימורנדום ודיג, אבל אז נתקלים בבעיית העדר המסה הקריטית כדי שהאלגוריתמים יפעלו. אז הולכים לכיוון הידני (=עורכים מתנדבים יאספו ויסווגו) שציינתי בפוסט הקודם, ונתקלים בבעייה של למצוא מתנדבים – בעיקר, כמה זמן ומאמץ דורשים מהם?

למעשה, אחרי שכתבתי את הפוסט, יצרה איתי קשר שרית מהעיגול והפרדוקס. והציעה מודל לפתרון הידני, שאני לא אחשוף אותו, כי זה לשיקולה, אבל גם הפתרון שלה (לדעתי בלבד, ועד כמה שהצלחתי להבין אותו, וייתכן ששרית תצליח לפתור את הבעיות האלה במסגרתו) נתקל בבעיות הזמן/מאמץ/מתנדבים שצוינו מעלה. אבל אחרי שקראתי אותו, חשבתי מה יכול לפתור את הבעיות האלה, פתאום נפל לי אסימון, ונראה לי שאולי יש לי כיוון.

הרעיון שלי הוא כזה- לוקחים את רעיון האתר הידני של עורכים שמסווגים תוכן לפי קטגוריות, והופכים אותו inside-out, לפי מסורת עדות ווב 2.0: להמשיך לקרוא קונספט להצפת תוכן עצמאי עברי בבלוגוספירה ובכלל

וובסטר הוא מפגן כוח, אבל לא מקל על צריכת תוכן עצמאי

61143261_a9edf88ea4_m.jpgלהיכנס לוובסטר של חנן כהן (דיווח מפורט של אהוד קינן), זה כמו כמו להסתכל על נהר של תוכן. כן, יש משהו מאוד מרשים בלראות כמה תוכן עצמאי שוצף וקוצף בערוצי הרסס העבריים העצמאיים, ולא סתם תוכן עצמאי, אלא תוכן שעבר איזשהו סינון מינמלי שכן מפריד ממנו חלק גדול מה"רעש".

אבל מה יוצא לנו מזה בסוף היום? הרי לנסות ולצרוך תוכן עצמאי דרך וובסטר, זה כמו לנסות לשתות ממפלי הניאגרה – אף אחד לא יכול לעמוד בזה. אולי אפשר לקפוץ לשם מדי פעם ולהגריל מישהו חדש ולא מוכר, אולי אם יש משהו שכולם מדברים עליו, זה יאפשר כניסה לתוך השיחה מאחד הפתחים, אבל לרב זה לא יקרה, והכלי הזה לא יכול לעזור לצריכה נבונה ושיטתית של תוכן עצמאי.

אז מה נשאר? מלבד מפגן הכוח הכמותי, וובסטר הוא בעיני סוג של תשתית שמתחננת שמישהו עם יכולת פיתוח וארגון יעשה איתה משהו.

אלגוריתם דמוי מימורנדום שמציף את השיחות המרכזיות לא יכול לעבוד, לדעתי, ברשת העברית בגלל הגודל, מה גם שהוא יציף למעלה בעיקר את פוקוס המדיה/טכנולוגיה, שהוא רק חלק קטן מהתוכן העצמאי, מעניין קבוצה מאוד מסוימת, ובלאו הכי לקבוצה הזאת יש כבר לא מעט מרכזים (בזכות סוכנים אנושיים עצמאיים או מהעיתונות או גם וגם) ללמוד מהם על מה שקורה ואיפה שהוא קורה.

גם מודל דיג לא יעבוד מאותה סיבה – אין  מאסה קריטית.

מה נשאר? הגישה הידנית, אוסף עורכים  מתנדבים שמחלקים ביניהם את האתרים לפי נושאים ומציפים למלעלה את התכנים הנכונים בתבונה וברגישות. אז זה יכול להיות באמת מרכז לקריאה אמיתית של תוכן עצמאי ולא רק לדגימה שלו / להבנת הממדים שלו.

זה משהו השיווק הממוקד באינטרטנט הזה!

תפוז יודעים עלי הרבה דברים, אבל זה לא מפריע להם לבזבז לי את הזמן, וללקוח שלהם את הכסף.

ש���ק ���ק� ��תר תפ��

(ובשולי הדברים, המיני-סייט של המפרסם, מכללת שדה בוקר, מכיל את השאלה הרטורית המופזת הבאה: "מתי השתתפת בבניית פיל מעופף בגובה 4 מטרים עשוי מחומרים ממוחזרים?"  יש דברים שגם כפרודיה לא היינו מצליחים להמציא…)

הערות לסדר קולקטיב #266

הקולקטיב #266 באוויר, אלה ההערות שלי הפעם…

  1. זה נכון שאף אחד לא מצפה מכנסים מסחריים, אירועים עם נטייה יחצ"נית במהותם, להכיל עיתונות נוקבת, ועדיין החיים הקלים שעשו לחלק מהאורחים בכנס של דה מארקר היו מרגיזים ממש, ולא אחת אנשים בקהל לידי רטנו ממש. למשל, השאלה שהייתי שואל את מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל: "בהתחשב בעובדה שכל כך הרבה שירותים ומודלים של הכנסה בגוגל נשענים על מאסה קריטית, איך תתמודדו עם מגבלות בלתי ניתנות למשא ומתן שקשורות לגודל השוק וריכוזיות מבנה התקשורת? ואם אפשר, אז גם האם יש לכם תכניות לטפל כיאות באופן בו גוגל מנתח את המורפולוגיה של השפה העברית?" מצד שני, לפי מה שני שומע מעיתונאים בכל מקרה לא הייתי מקבל תשובה. ההשערה שלי: זה פשוט לא יקרה, ישראל מבחינת גוגל היא עשיית V, אי שם במעמקי הזנב הארוך. כן – יש להם תקוות לגבי מרכז הפיתוח, לא – הם אף פעם לא ישקיעו בצרכים המורכבים יותר של דוברי העברית (מורפולוגיה למשל), לא – האלגוריתם גוגל ניוז לא יעבוד לעולם במבנה הריכוזי של התקשורת בישראל, גם אם כולם כולם כולם ירשו לו לקחת אייטמים. גם אם יתכנתו אותו מאפס – המקסימום שהוא ייתן לא יצדיק מה שביקור קצר בכל אחד מאתרי החדשות המובילים עושה מעצמו.
  2. סיפרתי כאן על קוקומנט, פתרון מעקב אחרי תגובות בפוסטים. נתקלתי לפני כמה שבועות בשירות אחר (בעל השם הלא פחות מעצבן קו.מנטס), שהוא הרבה יותר פשוט – הוא עוקב אחרי ת'רד תגובות שלם בבלוג בעזרת RSS התגובות של אותו בלוג, והוא יותר יעיל מקוקומנט שאמנם יש לו יותר תכונות, אבל במעקב אחרי השיחה נוטה לעשות שגיאות מביכות. לדוגמא, שיחה אחת אצל עידוק שניסיתי לעקוב אחריה דרכו, ומאז הוא שולח לי תגובות מקריות שלא קשורות אליה. השירות הזה "רק" עוקב אחרי השיחה אבל עושה את זה מעולה (בתנאי שיש רסס לתגובות).
  3. סיכמתי סוף סוף את כינרנט בבלוג שלי . ודרך מאוד יעילה לעקוב אחרי מה שחשבו האורחים מחו"ל היא לעקוב אחרי התג בטכנורטי , טום אווסלין ניסח את הפוסט שלו כמכתב לאמא. בעברית, נכון לעכשיו, בועז רימר מוביל את הסיקור .
    ירדן העלה את הפתיחה שקדמה לדיון שהוא העביר: ניהול קשב ואזרחי העידן הדיגיטלי הנואשים .
  4. ואם כבר מזכירים ניהול תשומת לב, מאוד רציתי לנסות לעבור לקורא הרסס רוגו' , בגלל המוגו' – כינוי לאלגוריתם חדש שהעלו שמשתמש בפידבק של הגולשים האחרים ושלכם כדי להגיש את הר הרסס ממוין לפי רלוונטיות. אבל לרע המזל, יש פגם עיצובי מרכזי מאוד ברוג'ו – זה קורא רסס שלא מבין את עיקרון האנבולדינג, ואי אפשר לסמן בו הודעה ככזאת שנקראה ושהיא תעלם (אפשר את כולן ביחד), בלי זה קורא רסס לא שווה כלום. מה שרוג'ו כן עושה מצוין בתחום ניהול תשומת הלב, זה ניוזלטר שבועי של מיטב הבלוגוספירה .
  5. התוצאה השנייה בגוגל כשמחפשים את יו-טיוב, היא הסימספסונז לייב שהבאנו כאן פעם קודמת (דוגמא טובה לכמה ששיווק ויראלי הוא בלתי צפוי). אבל הז'אנר ששולט כרגע באתרי הוידיאו האישיים (לפי רשימות הלהיטים ולינקים שנשלחים למערכת בכמות מעוררת השתאות) זה בני עשרה שעושים עם השפתיים כשברקע מתנגן שיר רוק או פופ (קאריוקי שהוא רק הפוזה בלי הנשמה, נראה לי שזה דורש טור של פויר). התופעה מתקדמת בהדרגה לממדים כאלה , שנראה שבקרוב היא תהיה חובה כדי לקבל עמוד במייספייס, או משהו כזה.
  6. מהסיבה הפשוטה שאני מכיר מעט מאוד דוגמאות לשירותים שעשו הרמת מתג שכזאת, למרות שהם לקוח, חשבתי שמעניין להפנות את תשומת הלב לאפקט של "הרמת מתג קהילתיות" על esnips, כשהאתר עבר לגירסה חדשה שמדגישה יותר את הצדדים הקהילתיים. 300%.
  7. הכול קצת בדיליי בגיליון הזה כי מיד אחרי הנסיעה לישראל, "ביליתי" שבוע חולה במיטה. נראה לי שמאוד לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה דווקא היום, אבל אני מרגיש כמעט כאילו קמתי לתחייה. אהמ. (-;

חברים בלבד? לא החברים שלי, בכל אופן

תגובה שהיתה צריכה להיות טראק באק. עוד לא התרגלתי… (-:

ימי, אתה קצת טוחן דברים שכבר נידונו ונדושו, אבל אתה מתעלם מהעובדות, ולכן רצוי להגיב:
האשמה שלך של החבר מביא חבר היא בלתי מבוססת בעליל, ועל גבול הדיבה, מעט מאוד מהכותבים ברשימות הכרנו או אנחנו מכירים מהחיים, ומעט מאוד אנשים מצהירים על עמדתם הפוליטית בעת הבקשה להצטרף. המכרים היחידים שלי שם הצטרפו בשבועות הראשונים כשהיינו צריכים גרעין ראשוני כדי לשדר מה זה בעצם.

תנאי הקבלה הם בדיוק מה שכתבת, רק יותר קשוחים – בדרך כלל, ספר אחד, תערוכה אחת, לכתוב באתר אחד ברשת, וכדומה לא מספיקים. מה כן? תראה את מי שנמצא כרגע ב”חדשים”, לא ממש תנאי כניסה פאר-פטצ’ד וממש לא מועדון חברים.
יש אצלנו מגוון כותבים ברמת ה”הזדמנות השווה“ (מלבד תנאי הקבלה) יותר גדול מכל פלטפורמה _סלקטיבית_ אחרת. מה שאתה כותב פשוט לא מתחשב בעובדות.

אני מברך לגמרי על היוזמה של בלוגס ואת רן אני בכלל מעריץ – יזם רשת עצמאי מהסוג שרק ירבו אצלנו. אבל אני לא רואה את רב הכותבים אצלי נאבקים בוורדפרס על בסיס יום-יומי. היוזמה של בלוגס פשוטה יותר להצטרפות, ומצוינת, אבל ממוצבת הרחק מתחומים לא עסקיים.
כשרשימות עלה בקיץ 2003 הבלוגים בארץ היו במקום אחר לגמרי. תודה לאל, הם כבר לא שם.