מחפש תשובות, לפעמים מוצא

לפני בערך שבוע, הצטרפתי לרשימת האנשים שענו לשאלון של סיני גז.decision... decisions... by piX dust

חצי אישי, חצי ציבורי, חצי חושב, חצי מתחכם. כן, ארבעה חצאים. הלוואי שהיו רק ארבעה, או שלפחות המספר לא היה זוגי, זה היה עוזר בהצבעות המליאה של החצאים.
אז עם כל הרגשות המעורבים שתמיד כרוכים בסיטואציות כאלה, כי יש משהו מאוד בלתי אפשרי בראיוניות כאלה (ובראיונות בכלל, אגב). בעיקר אם אתה פרפקציוניסט. אבל בסך הכול די נהניתי, ואני חי בשלום עם התוצאה.שזה אולי סימן שאני מתבגר. קצת.

אז הינה השאלון. איתי. מקווה שתמצאו בו עניין או שעשוע או משהו.

 

נ.ב.
אם אנחנו כבר מדברים. ואם יש לכן כוח לזה… אני תוהה מה שלוש קוראותי חושבים על העניין הבא.
אני מנסה להגדיר לעצמי את התפקיד של הבלוג הזה. נראה לי שהוא מאוד צומצם. ענייני אינטרנט הולכים לבלוג של הקולקטיב (ולא מספיק לאחרונה, במסגרת פשיטת רגל משימתית כללית שמשתוללת אצלי). עניינים מקצועיים אני כותב באנגלית בבלוג האנגלי – גם כדי שיגיעו לקהל רחב ככל שאפשר, וגם כי כאן המרכז המקצועי שלי כבר שנים (ובשלוש-ארבע השנים הקרובות, כנראה. אחרי – אין לדעת.). צד של בלוג אישי לא ממש מתאים לי – זה מכניס אותי לחרדות. אני עוד בילדות שרתי "אדם בתוך עצמו הוא גר / לפעמים פותח דלת  מקבל מכה." אני לפעמים מרגיש חשיפה אפילו כשאני עושה שרינג לאייטם בגוגל, אז מה שקורה בפייסבוק ופליקר שלי מספק לי מספיק דאגות מהבחינה הזאת.
אז מה בעצם יכול להיות כאן? רק לינקים/ארכיון ל"פרסומים" בעברית והודעות על ענינים ציבוריים בעת ביקור? (שתי הרצאות על קומיקס בכנס קאבום בחנוכה, פרטים בקרוב. ואחת על שיווק – פנימית, באחד ממשרדי הפרסום. פתוח להזמנות נוספות. פנוי להובלה.) זה מספיק? יש עוד משהו שאני יכול לעשות כאן?
בצר לי, התחלתי לכתוב שטויות בטוויטר. Mוזמנות לשלי.

מאמר מקוצץ שלי בבגרות בהבעה?!1!?

07-07-2008 13-24-28זה בהחלט אחד הדברים הכי מוזרים שקרו לי בחיים.

ביום שישי מישהו יצר איתי קשר בפייסבוק לספר לי שיש טקסט שלי בשאלון מבחן הבגרות בחיבור עברי.
חשבתי שמדובר לכל היותר במשהו פנימי, אבל מסתבר שזה הדבר האמיתי.

זה מאמר שכתבתי בהזמנה למוסף התרבות של מעריב ועלה גם ב-NRG. מעולם לא חתמתי על ויתור זכויות מול מערכת המוסף, וגם לא הייתי עושה דבר כזה בהתחשב בתשלום הזניח שהם הציעו. הגרסה שבמבחן קוצצה ורודדה לחמש פסקאות קצרצרות שהקשר בינן ובין הטענות המקוריות של המאמר חלש למדי בהתחשב בשיבוש "פרופורציות הייצוג". למעשה, אני די נבוך לחשוב שכמה תיכוניסטים נבונים ואולי אף אוהבי קומיקס נאלצו לקרוא אותו בצירוף שמי.

מצד שני – אחלה אנקדוטה, לא?

נ.ב
ציון הבגרות שלי בחיבור עברי היה בינוני מאוד. בחרתי את הנושא היצירתי וכתבתי עליו אנליטית או להיפך. לא זוכר. אני רק זוכר שכשיצאתי בתחושה מצויינת החוצה וסיפרתי למורה מה עשיתי היא החווירה ואמרה "מזל שיש לך את ציון בחינת המגן.".

טיפול רפואי לפליטים, ועכשיו.

אין לי מה להוסיף לכול מה שנאמר. יש דברים שלא זקוקים להסבר.
שאלות? יש תשובות אצל שוקי.

דבר ה-SEO: פליטי דרפור, פליטי דארפור, עזרה לפליטים, איך אפשר לעזור לפליטים

הערות על שיווק ופרסום באינטרנט (עבור כתבה בכלכליסט)

spilled milk by Dano Nicholsonאיתמר שאלתיאל, המוכר גם כאחד החלקים היותר פעילים של "ההם", פנה אלי בתחילת מרץ עם שאלות על שיווק ופרסום באינטרנט, עבור כתבה לכלכליסט. מטבע הדברים, תשובות כאלה תמיד מקוצצות, מה גם שבראיון (דרך האימייל) הספציפי נכללו נושאים רחבים.
חשבתי לנצל את זה שיש בלוג ולהעלות הנה את התשובות המלאות (עם שינויים ותוספות קלות) בתקווה שתמצאו בהן עניין.

אני מדגיש מראש – אני לא איש פרסום, ומעולם לא עבדתי במשרד פרסום. אני מכיר את התחום מקרוב מאחר ובאופן שוטף כיועץ אני עובד יחד עם הפרסומאים של הלקוח, וברב הפרויקטים שלי, בשנים האחרונות, גם אחראי על כתיבת עיקר הבריף למשרד הפרסום . התשובות שלי מגיעות יותר מהצד של המפרסמים, מנהלי השיווק בעיקר, כי הם הלקוחות שלי – איתם ולצידם אני עובד. (כמו כן, יש לי היכרות, מימי יואל, עם הצד של להיות חלק מארגון תוכן שעיקר פרנסתו על מכירת מדיה פרסומית).
המינוס של זה ברור. הפלוס הוא שבניגוד לכל עובד פרסום על גבי הכדור, אין לי שום אינטרס לבחור דווקא בפרסום כפיתרון השיווקי, קל וחומר לא בדרך שכרוכה במכירת הכי הרבה מדיה.

חלק מהרעיונות הזכרתי בעבר באכסניות שונות. אז הינה, השאלות והתשובות.

ש:  יש כל מיני נתונים על מספר המסרים הפרסומיים שאנחנו נתקלים בהם ביום. המספר הגבוה ביותר הוא 3,000, הנמוך ביותר הוא 700, מהמעט שאני ראיתי. ככל שיש יותר מסרים פרסומיים, כך נראה, יש יותר פרסומות, וגדלה המלחמה על תשומת הלב של הצרכן. כיצד פרסום או שיווק יכולים לשמור על האפקטיביות שלהם בשוק כזה?

להמשיך לקרוא הערות על שיווק ופרסום באינטרנט (עבור כתבה בכלכליסט)

מחשבות בעקבות ראיון (נוסף) ולקח

זה די מצחיק לכתוב את הפוסט הזה אחרי הפוסט הקודם. כי לא תיארתי לעצמי שיזומן לעצמי כזה "מקרה קצה" כל כך מהר.
באוגוסט של שנה שעברה יצר איתי קשר עידו הרטוגזון, כותב שאני מעריך מאוד ואז עדיין כתב נענע (ובעל אתר ברשימות), בעניין לינקים שלו שהופיעו בקולקטיב. בשולי הדברים, הוא הציע לראיין אותי על מיזמי קונספציה ויזמות תרבותית באינטרנט. אני די סרבתי/התחמקתי. הרגשתי שאין לי מה לחדש בעניין שלא אמרתי קודם, וגם הזכרתי שמיזמי קונספציה זה שלושה אנשים. הסכמנו לדחות את זה.

לקראת סוף הביקור שלי בארץ עידו יצר קשר שוב. שוב הייתי מסויג – אמרתי לו שהרגע ראיינו אותי לדה-מארקר וזה נראה לי קצת מוגזם. מה כבר יש לי להגיד? וגם יש את העניין החשוב שקונספציה זאת קבוצה של אנשים.
אז עידו אמר שיש עוד כל מיני נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם, שהם יותר בתחומי עיסוקי האחרים.
בשלב הזה הרגשתי שלסרב להתראיין יהיה יותר יהיר מלהתראיין (ואולי, בסופו של דבר, זה לא. קשה לי להכריע בעניין).
בקיצור – נפגשנו לשיחה מאוד נעימה בתל אביב, שהתוצאה שלה היא ראיון שעלה בינתיים בנענע ובבלוג של עידו (זאת הכתבה האחרונה שלו באתר נענע, אותו עזב בינתיים), ומתמקד בחלקים של השיחה שדנו בקונספציה, רשימות ויזמות תרבותית. הבנתי מעידו שיהיה לראיון הזה גם המשך בפוקוס קצת אחר – שמתמקד יותר בעניינים של שיווק.

עכשיו, שיהיה ברור – הראיון הזה מחמיא מאוד. מאוד. אני מרגיש קצת נבוך מחלק מהסופרלטיבים שעידו בחר לכתור לי ולמיזמים שאני מעורב בהם. באמת, אני לא בטוח שאמי הורתי היתה מוציאה תחת ידיה טקסט כל כך מחמיא. בהקשר הזה, אני מקווה שהקוראים הנבונים ישימו לב מה החלקים שאני אומר ומה החלקים שעידו אומר בראיון.
בי נשבעתי – השתן שלי במקום הנכון.

אבל, אבל, אבל. בכל זאת אני מרגיש קצת מוזר. אולי זה גם הצד הפולני שלי – זה שאם לא מפרגנים לו נעלב, ואם כן מפרגנים לו מרגיש נבוך ואשם.
אבל זה יותר מזה – ועל זה כבר התנצלתי בפני שותפיי.
בגלל תפקידים שלקחתי על עצמי במיזמים שלנו, יוצא לפעמים שאני נתפס כפנים היותר ציבוריות של מה שאנחנו עושים. לטוב ולרע.
לרב זה לרע – מבחינת להיות המטרה של חיצי ביקורת ארסיים וטרולים, מבחינת לקבל מכתבי משטמה מאנשים שרצו אתר ברשימות ונענו בשלילה וגם סתם צרות עין. לפעמים זה אומר שכשכותבים דברים טובים, אפשר להבין כאילו אני לוקח יותר קרדיט משמגיע לי.

אז קודם כל – במיזמי קונספציה, יש תמיד שלושה אנשים. מה שאנחנו עושים לא היה קיים בלי העבודה וההשקעה של אילן גליני וירדן לוינסקי.
וזה בלי למנות מתנדבים מזדמנים יותר ומזדמנים פחות שעזרו לנו לאורך הדרך. איתי בנר, שהחליף אותי בכתיבת הקולקטיב בתקופה של שוק המעבר ללונדון ומושון זר-אביב שבלעדיו אירועי הלייב לא היו מה שהיו, הם דוגמה לשניים שתרומתם משמעותית במיוחד.
אילן עושה את העבודה הכי מורטת עצבים, שלא לומר משעממת, אבל היא המנוע שהכל רץ עליו. והוא עושה את זה אחרי שכל היום הוא מתעסק עם דברים דומים, רק יותר מאתגרים, ואני מעריך שזה הדבר האחרון שחסר לו. אילן הוא בדרך כלל השם הראשון שאנשים שוכחים להזכיר בהקשר של המיזמים שלנו. זה עושה לי רע כל פעם מחדש.
וירדן, בכלל, הוא האבא של קונספציה, וגם של המיזמים ה"פרה-היסטוריים" מהם כל השותפות הזאת נולדה. הכישורים הרב-תחומיים וההספק של הבנאדם זאת פשוט תופעה, ואם מישהו רוצה לראיין מישהו – הוא אדם יותר מוכשר ומעניין ממני, ומרב מי שאני מכיר. גם מבחינת זמן השקעה, סדרי הגודל שלנו אולי דומים, אבל יש כאן הבדל אחד – שאת כל רומן קונספציה המתמשך ירדן עשה במקביל ללימודי רפואה, סטאז' והתמחות בפסיכיאטריה (שנחשבת לאחת הארוכות והקשות) ושבשלב זה יש לו כבר שני ילדים.
להיות שותף לעשייה שלו כבר כמעט עשור זאת אחת הזכויות הגדולות שנפלו בחלקי.
זהו.
כשאני מסתכל על עשר השנים האחרונות, ובעיקר כשהראיון עלה יום אחרי יום הולדתי ה-33 שחל אתמול, אני יודע שהשותפות הזאת היא התקלה המופלאה של חיי.

אז אתמול, אחרי קצת זמן התבשלות החלטתי שמעתה ואילך – אם זאת רק "תגובה לתקשורת", אז בסדר. אם זה על תחומים אחרים שהם "רק שלי", אז בסדר. אבל אם זאת ממש כתבה שמתמקדת במיזמים, אני לא אסכים להתראיין יותר לבד. רק אם מראיינים גם את השותפים. זהו.

נ.ב.
כן כן. the lady doth protest too much, אני יודע. מן אמביוולנטיות שכזאת שלא ברור לי מה קפץ עלי שאני חולק אותה בזירה הציבורית. הבלוג הזה לא יהפוך לאישי פתאום. מקווה שתסלחו לי.
(ואולי בכלל כל העסק היה צריך להידחות על הסף מעצם זה שעידו בעל אתר ברשימות)

נ.ב. 2
והערות קטנוניות: א. אני כן מפריד בין זכר ונקבה ברבים. זה ממש ג'וק שלי. אז המקרים שבהם יש "הם" במקום "הן" זה לא אני. ב. בנענע נפל באמצע הראיון משהו שאמר להיות תת כותרת או משהו כזה, אבל בגלל אי בידול טיפוגרפי נראה מוזר. ג. גם אני מזועזע מכמות השימוש שלי במילה "נורא". זה פשוט נורא העניין הזה. ד. ובאותו עניין כל העצות שניתנו לי איך לדאוג לא להתאנגלז בעברית שלי, ובעיקר בתחביר שלה – לא עזרו. עצוב. פעם, בנעוריי, הייתי בנאדם רהוט יחסית, היום – מה זה הדבר הזה?!

שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

כשחיפשתי איפה להרצות במהלך החופשה שלי בארץ, הדבר האחרון שציפיתי שיקרה זה שאמצא את עצמי בכנס בקריית אונו, ועם תופעות לוואי של סיקור עיתונאי בשני העיתונים הכלכליים. בטח לא שני הדברים ביחד.
שיהיה ברור – כל מה שעשיתי מצידי היה לשלוח מייל לכמה אנשי מקצוע שאני מכיר וחשבתי שיוכלו לקשר אותי לפורומים רלוונטיים, השאר התגלגל מעצמו.

בסוף מצאתי את עצמי מדבר על נושא שונה מהנושא עליו רציתי לדבר, אבל גם שם היו כמה רעיונות שחשבתי ששווה לשתף בהם אנשים אחרים.
אני לא מפסיק להיות מופתע ממה שיכול לקרות בעולמנו המקושר והמתוקשר כשכל מה שאתה עושה זה לנסות לחלוק עם העולם דברים שנראים לך מעניינים וחשובים.
לטוב ולרע…

הראיון עם מעיין כהן בדה מארקר העביר דברים שהיה חשוב לי להגיד, ואני די מרוצה ממנו בסך הכל. למצוא את עצמך מול מישהו שממש מקשיב לך זאת זכות לא נפוצה (עיין ערך כלכלת תשומת הלב).
ציטוטים בתקשורת, קל וחומר משהו בהיקף של ראיון, הם בדרך כלל משהו שמכניס אותי לחרדה, כי תמיד יש את הסכנה שמה שרצית להגיד ישתבש וגם אם התמזל מזלך וזה לא קרה – זה תמיד מעיר את הטרולים הקבועים והתורנים.
בקטנה – שתי שגיאות הגהה נפלו בה. אחת בשם החברה שאיתה אני עובד בלונדון – Brandinstinct. מזל שהבוסים לא קוראים עברית. השנייה היא נקודה מיותרת. כשהכתבת שואלת "יש חברה ישראלית שעושה עבודה טובה?" יוצא שאני עונה "רב החברות בישראל. זה לא שחור או לבן." כאשר מה שאני מנסה להגיד (בתחביר המאונגלז שלי): "עם רב החברות בישראל זה לא שחור או לבן." מה לעשות, אבל עם כל הפרגון שהייתי רוצה לגייס, אי אפשר, בינתיים, להגיד על תחום המיתוג בישראל שרב החברות עושות עבודה טובה. ואגב, על am-pm אחראים open.

באייטם שעלה בגלובס לקחו כמה ציטוטים שלי שזכו לתגובות "חמות". הכתבה כבר נעלמה מאחורי קיר הארכיון של גלובס ואפשר לקרוא אותה רק בקאש של גוגל, וגם אז בלי הטוקבקים (תוספת מאוחרת – מסתבר שדווקא אפשר, כאן. תודה לעופר.). אני לא אקטר שדברי הוצאו מהקשרם כי זה לא בדיוק מה שקרה שם, אני לא חושב שיש שם בעיה עם העבודה של הכתבת. היו פרובוקציות במצגת שלי, בהחלט, אבל אני לא פרובוקטור באופי שלי, ונראה לי שחלק מהדברים עברו יותר קיצוני משתכננתי (יש חלקים במצגת מהכנס שהם חדשים, אז זה קורה). בראיון דברים נשארו רגועים, ואני הרבה יותר שלם עם זה.

אז הינה קצת הבהרות וחידודים. וכן – גם כתגובה לחלק מהטוקבקים, למרות שמינון האד-הומינם שם היה גבוה. כרגיל.

להמשיך לקרוא שוב בלונדון, הבהרות/טוקבק על אינטרנט ושיווק

המהפכה העברית זוחלת

עברתי על חומרים ישנים כי חיפשתי משהו, ומצאתי מצגת מלפני כמעט שלוש שנים, שהייתי מזועזע לגלות שרב מה שהיא אומרת עדיין עובד. 

באותו כנס טלדן בו דיברתי לראשונה על מחסום הויראליות של הבלוגוספירה העברית, נתתי גם מצגת על שינויים במגמות צריכה של תוכן.
בגלל תקשורת לא שלמה עם המארגנת, מצאתי את עצמי נותן, מול קהל שעיקרו ספרניות מזועזעות, מצגת שהדוגמה הפותחת שלה (כסוג של ביזאר שמעיד על הפראיות של השינויים) היא הצפרדע המשוגעת, כן – זאת הערומה עם הפין הכחול החשוף. ועוברת אחרי זה לדברים שהיו קצת סינית לרב הקהל שהיה שם. דממה של שוק לוותה את כל המצגת.  ניתן להוריד אותה שוב מאי-סניפס.

(הסרטים של ההתחלה הזה לא יעבדו, אבל אתם מן הסתם מכירים אותם בלאו הכי ולא תתקשו למצוא אותם. התוכן העיקרי מסתתר קטוע בשדה ההערות וחלקו בין השורות. כרגיל, אני לא מהאסכולה שכותבת את התסריט על השקופיות. אגב, היום בחיים לא הייתי מציג משהו כה כעור, ואני מזועזע בעצמי מרמת הסטוריטלינג הירודה שלה…)

מה שמוזר זה, שלמרות שהמצגת הוצגה בקיץ 2005 ומתארת דברים שקרו בשנים שקדמו לו, רב אתרי התוכן הגדולים בישראל ממשיכים להתנגד לשינויים העולמיים, והשורה התחתונה עודנה רלוונטית. השינויים, אם בכלל, זעירים.

הינה הרשימה מסוף המצגת, עם שינויי ניסוח לצורך הבהרה:

  1. נקודות המוצא נשארו ברודקאסטינג ופול. ברב האתרים אפילו אין שימוש בעדכוני אימייל.
  2. עיקר העשייה ממשיך להיות מכוון לקהל הרחב והבלתי קיים.
  3. הרעיון שאפשר לשלוט שליטה מלאה בזמן של היוזר בעידן שהוא מרובה פלטפורמות, מותאם אישית וזמין על פי דרישה, מסרב למות.
  4. יש רתיעה מיצירת אינטגרציה (לא ערבוב) בין התוכן המערכתי והתוכן של היוזרים.
  5. התמקדות יתר בעמוד הבית והזנחה של הרמות הפנימיות. ברמת תכנון אסטרטגי ועיצוב, בעיקר מצד המנהלים.
  6. ייחוס משמעות יתר לתפיסת אתר התוכן כיעד.
  7. ראייה של מבנה האתר כמשהו הירארכי ו/או נרטיבי, במקום הבנה של ריבוי חוויות ומבנה ניתן לפירוק.
  8. התמקדות בסטנדרטים פנימיים והתעלמות מהאופן בו אפליקציות חיצוניות רואות את התוכן.

רותו מודן בעשרת ספרי הקומיקס המומלצים של TIME

מגזין טיים מוציא לכבוד סיום השנה גיליון של רשימות טופ-10. בין הרשימות גם רשימה של "נובלות גרפיות".

ובין העשר – רותו מודן שלנו. שספרה exit wounds ראוי לכל שבח והוא גם אחד הקומיקסים הריאליסטיים עם הסוף הכי מוצלח שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.

העלילה, בלי לקלקל: צעירה שמופיעה בחייו של נהג מונית, טוענת שאביו, איתו ניתק קשר, נהרג בפיגוע. הם מנסים לשחזר יחד את הסיפור, ולהבין מה בדיוק קרה, בעלילה רגישה ומורכבת שהיא, לדעתי, הקומיקס הכי בשל של רותו עד כה.

זה רק עוד דובדבן בשנה המוצלחת שהיתה לרותו, וכללה, בין השאר טור קומיקס אורח בניו-יורק טיימז.
נו? מתי כבר תעשה V על עטיפה לניו-יורקר?

(וכן, אני יודע שחלק מהרשימה מוזר בלשון המעטה.)

ובלי קשר הבלוג של הקולקטיב באוויר.

לקראת ביקור בישראל – הרצאות, שיווק, קומיקס

הרבה זמן לא כתבתי כאן, החודשים האחרונים מאוד עמוסים. מצד אחד מטלטל ברחבי אירופה במסגרת פרויקטים של העבודה, ומצד שני משבר רשימות, שמתבהר לאיטו, ושינויים אחרים שעוברים מיזמי הרשת השונים. כל זה בלי להזכיר את החיים עצמם.
העיקר הבריאות, בחיי.

בסוף דצמבר-תחילת ינואר, אני מגיע לביקור בישראל. זאת חופשת מולדת שאני מתכוון לעבוד בה כמה שפחות, אם בכלל, ושרובה תוקדש למשפחתי היקרה.
לצד זה, כהרגלי, אני מנסה לנצל את ההזדמנות כדי להתעסק עם נושאים שיקרים לליבי. אז:

בתחום השיווק, לא נקבע עדיין כלום, אבל רציתי לנצל את הבמה הזאת לספר שיש לי מצגת בת כשעתיים (אפשר לקצר אותה, אם לא תהיה ברירה) שהכנתי במיוחד עבור אירוע לקוחות (קיימים ופוטנציאליים) של Brandinstinct, בוטיק המיתוג לו מוקדש רב זמני בימים אלה. העברתי אותה בלונדון לפני כשבוע והיא זכתבה להדים חיוביים, אפילו מצד שומעים שהגיעו במיוחד מארצות אחרות. הינה התיאור שלה, בתרגום חופשי:

אם אי פעם נתקלתם במושגים כמו סיפור, רעיון, דמות, אופי או חזון בהקשר של מותגים, הרי שכבר נחשפתם לעלייה בדומיננטיות של חשיבה נרטיבית בתחום השיווק.
ההרצאה לוקחת את היסודות של התחום צעד אחד קדימה, ומשתמשת בהם ככלי פרקטי לזיהוי דפוסים ומגמות בשוק, בקטגוריה או בחברה שלכם ; ולפיתוח פתרונות יצירתיים למצבים אסטרטגיים שלכאורה אין מהם מוצא.
עם כל המתודולגיות, ההייפ, והבאז וורדז שבחוץ, קשה לדעת מה יכול לעבוד תכל'ס עבור המותג שלכם. ההרצאה מציעה גישה פרקטית שמסתכלת על העקרונות מאחורי כמה מהכלים הבולטים של גישות שונות לאסטרטגיית מותג. השקפת עולם זאת משמשת לבחינה של שורת מקרי מבחן – ממותגים מפורסמים ומפרויקטים שעבדנו עליהם – שהסיפורים שלהם משתלבים בדפוסים שאנחנו מזהים ומדגימים את העקרונות בפעולה.

זאת לא "מצגת מכירות" בכלל בכלל, אם כי יש בה גם דוגמאות מהעבודה שלי, לצד דוגמאות מהעולם. הנושא של המצגת הוא "שיווק נרטיבי מתקדם" והיא מסכמת כמה מהרעיונות שאספתי ופתחתי אודות הקשר בין שיווק, מותגים, סיפורים וסימנים בליווי דוגמאות "מהחיים". התוכן הוא בשכונה שמאפיינת את הבלוג האנגלי שלי. הנגיעות בנרטולוגיה וסמיוטיקה עדינות ובסך הכל מדובר במשהו שאנשי מקצועות השיווק ימצאו בו עניין, אבל בתכל'ס לא צריך לדעת שיווק כדי להבין. הייתי רוצה לחשוב שגם מי שמעניין אותו ההקשר היותר רחב של שיווק ותרבות ואיך הם מתערבבים יכול למצוא בהרצאה עניין. (ולא רק ההם)
אשמח לתת את ההרצאה בכל מסגרת שתמצא בה עניין – אקדמית, מסחרית, או קבוצת מתעניינים (אם יהיו מספיק). כל מה שאני צריך זה חדר, מקרן/מסך גדול למחשב הנייד שלי, וקהל סקרן.
אגב, מי שקוראים פה והם סטודנטים שלי לשעבר מקאמרה אובסקורה, או כאלה שרצו ללמוד את הקורס שלי בבצלאל לפני שהמעבר ללונדון ביטל את התכניות להעביר אותו (אחד הדברים שהכי הצטערתי עליהם), סביר להניח שתמצאו עניין בהרצאה הזאת.

בתחום הקומיקס, למרבה שמחתי, התאריכים של פסטיבל הקומיקס "קאבום", זזו קצת. מה שמאפשר לי להרצות שם שתי הרצאות ולהעביר סדנא.

להמשיך לקרוא לקראת ביקור בישראל – הרצאות, שיווק, קומיקס

[לא רלוונטי]

כידוע, מדי פעם אני משתמש בבלוג לפרסום הזדמנויות אצל לקוחות שלי (ולקוחות לשעבר). כמובן – רק כשאלה תפקידים ייחודיים עם התאמה לפרופיל של קוראי הבלוג, וכאלה שאני מאמין שכדאי לעבוד בהם (מבחינת התפקיד ומקום העבודה/הצוות).
אז הינה שוב. הפעם ב-ynet.

ל-ynet דרוש/ה איש/אשת פיתוח תכנים בכיר/ה

כישורים נדרשים:
נסיון בניהול פרוייקטים באינטרנט
ניסיון באיפיון אתרים, אפליקציות, מאגרי מידע וכד’
הכרת האינטרנט לעומק: מגמות, חידושים, מחקר
יכולת טובה לעבוד בצוות

ואני אוסיף – אחלה צוות, נעליים גדולות להיכנס אליהן, והערך המוסף של מותג התוכן הכי איכותי לקורות החיים שלכם.

כמו שאני עושה בדרך כלל – פונים מתבקשים לציין פחות או יותר מה ציפיות השכר שלהם. זה מידע שלא מועבר הלאה אל המעביד הפוטנציאלי, ומשמש רק כדי לחסוך זמן לשני הצדדים לפי התפיסה שמתוארת כאן.