זנבות ארוכים בישראל

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם. image by safta

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך. להמשיך לקרוא זנבות ארוכים בישראל

יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

184329880_b054156808_m.jpgהכול התחיל בסוף אביב 2002. אז גיליתי את הבלוג של mושלמת12 באתר הבלוגים בלוגישרא. נכון לאותו זמן זה היה אתר הבלוגים העברי-ייעודי היחיד.

לmושלמת12 היה בלוג מדהים, שהתמקד בשילוב אקלקטי של יומן אישי, בלינקיז ודוליז. היא הייתה תוספת מבורכת לבלוגישרא. הכרתי בלוגים כאלה בחו"ל, ומאוד שמחתי שמתחילים לראות כאלה גם אצלנו.

הפוקוס של בלוגישרא באותה תקופה היה מאוד שונה. הוא היה מלא בבלוגרים מבוגרים יחסית שכותבים על אקטואליה, מדע, ספרות, תרבות וטכנולוגיה. על הרקע הזה, הרגשתי שהתוספת הרעננה לא מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לה. נכון, היו הרבה בלוגרים שברכו אותה ואת שכמותה על הצטרפותן. אחד מהם אמר: "זה לא סוג התוכן שמעניין אותי, אישית, אבל יש מקום לכל הסוגים אצלנו." לא כולם היו כאלה. בעיקר בנטייה הישראלית לזלזל בנערות צעירות, ואולי קצת שטחיות. אולי יש משהו בקלות הדעת שלהן שמאיים על חלק מהאנשים. ואכן, הרבה בלוגרים בבלוגישרא לא אהבו את הסגנון הזה. "סתם פוסטמה" הם קראו לה, ולאלה שדמו לה נתנו את הכינוי "פאקצות". הם היו כותבים להן בתגובות שלפוסטים שלהן על החיים הקטנים שלהן, ולעיצובים המפגרים אין שום ערך. כמה נערות שהכרתי אמרו שבכלל מיותר לפתוח בלוג – שזה כאב לב וזה כאב ראש, ועדיף להמשיך בפעילות הלא מקוונת במה שהתחיל כמועדוני החלפת מכתביות, ולפרסם את העיצובים שלהן במגזינים ייעודיים.

התחום של הבלוגים בארץ היה צעיר אז, ולא היה ברור איך יתפתח. כשאני רואה את הפריחה של בלוגים כאלה כיום, אני חושב שיכול להיות שהדאגה הייתה מוגזמת, אבל הייתה לנו תחושה שאם לא נעשה משהו, ייקח המון זמן עד שיבינו כמה חשובה התופעה שהם מכנים "בלוגי פאקצות", ושבעצם יש המון ערך בזה שכל נערה יכולה לפתוח בלוג ולהתעסק בדברים האלה. חוץ מזה, אני זוכר שירדן אמר בנחרצות אופיינית: "אני רוצה שיהיו בלוגים שמעניינים אותי גם בעברית, ולא רק שניים-שלושה, הרבה. אותי מעניין מכתביות ומדבקות, בלינקיז ודוליז. זה הרי עולם ומלואו. אני לא מבין למה ההצטרפות של נערות שכותבות בעברית לרשת כל כך איטית, הן לא מבינות שלהיות באינטרנט זה מושי-מושלם עבורן?"

להמשיך לקרוא יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

החשודים המיידים, במסדר זיהוי אצל גל מור

בהתאם לקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים.

הנה. צילום מסך של קומפונטטת המבקרים האחרונים (מבוססת על הכלי המסקרן הזה, שעוד לא החלטתי עד הסוף מה אני חושב עליו) הבוקר בבלוג של גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet. זמן מה אחרי שהעלה  את הפוסט הזה.

suspects.jpg

למתקשים, מלמטה למעלה: חנן כהן הרלוונטי, אורלי יקואל ה"מוזה", גדי שמשון בתפקיד הסבא של התוכן הישראלי, רן רימון שהוא עיתונאי וגם אחשלו, עבדכם (טוב, אחרת איך הייתי מצלם?).

כמו שאומרים באמריקה – don't believe the hype (-:

צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)

140678575_03c5bf9d5d_m.jpgבעקבות הפודקסט האחרון של הגיקים, חשבתי על עניין מסוים שנוטה להתבלגן לעתים קרובות בדיון על בלוגים.
בפודקסט האחרון פתחו הגיקים בדיון ב"פרשת וובסטר" ובאווירת הדאחקות הכללית שהשתלטה עליהם הפעם, נהיה קצת בלגן.

כשמדברים על בלוגים כתופעה בכלל ובישראל בפרט, צריך להיזהר לא להתבלבל בין זוויות שונות של הנושא שמעסיקות קבוצות אנשים שונות (קהילתיות ולא קהילתיות באופיין).
לא לפי סדר החשיבות:

זוית אחת היא המקום של הבלוגים בסדר היום של התקשורת. זה דבר שמעסיק לא מעט את הברנז'ה שעסוקה בהשוואות למה שקורה בחו"ל, וגם חלק מהבלוגרים שחושבים שייצוג בתקשורת הוא אינדיקציה להתקדמות התחום. הבלוגרים האלה חופפים לרב עם קבוצת העניין של הזווית השנייה. להמשיך לקרוא צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)

למה סקרים טלפוניים לא באמת מלמדים על אינטרנט ובלוגים בישראל?

122125460_e53650eff5_m.jpgמי שעוקבים אחרי דברים שאני כותב ואומר, יודעים שאני בדרך כלל הראשון להסביר למה צריך לשמור על פרופורציות כשמדברים על ממדי הבלוגוספירה הישראלית, ואף מציע הסברים לגורמים שמעכבים את התפתחות התחום.אבל במקרה של שני הסקרים האחרונים שפורסמו, של מכון סמית ושל TNS/טלסקר, שני מכוני מחקר עתירי זכויות, נראה לי שאנחנו מקבלים תמונה חלקית ולא מדויקת.

הנה שלוש מה"מסקנות" המרכזיות של הסקרים ולמה הן כנראה רחוקות מהמציאות:

"מבוגרים לא קוראים בלוגים"
לפי הסקרים אחוז קוראי הבלוגים בקרב הקהל הבוגר מאוד נמוך. באמת? אז מאיפה הגיעו 823 אלף קוראים ייחודיים שבקרו ב"רשימות" באוקטובר? תעברו בחטף על חלון העדכונים של האתר בכל עת ותראו שרב התוכן שם הוא מהסוג שמדבר יותר לקוראים מבוגרים. המספר הזה הוא נתח הגון ביחס למספר הגולשים בארץ, בעיקר בהתחשב בסוג התוכן של רשימות. האם מדובר במאות אלפי בני נוער שצובאים על שערי האתרים של נעמה כרמי ויואב קרני? אני מסופק.

בערך 150 אלף הפניות הגיעו אלינו באותו חודש דרך מנועי חיפוש (כ-100 אלף מתוכן דרך גוגל), האם כל מי שהגיע לעמודים של אתרים ב"רשימות" מבין שהוא נמצא בתוך פורמט שמכונה "בלוג"? די בטוח שלא. להמשיך לקרוא למה סקרים טלפוניים לא באמת מלמדים על אינטרנט ובלוגים בישראל?

מחסום הויראליות של הבלוגוספירה הישראלית

102676957_a8f2ab7820_m.jpgיחסית למקום בו הייתה הבלוגוספירה הישראלית לפני שלוש שנים, היא עשתה צעדים מדהימים קדימה. ובכל זאת – אם משווים מה קרה לכמה מהבלוגוספירות בחו"ל בשלוש השנים האלה, הפער משמעותי.
אני לא מדבר רק על עניינים של גודל שוק, במובן של "אי אפשר להתפרנס ממודעות של גוגל בבלוגים ישראליים כי לעולם לא תהיה מספיק תנועה", אלא יותר מזה – לגבי המעמד של בלוגים בעיני התקשורת ותפקידם בזירה התרבותית.

אז מה הם החסמים?

לפני שנה וחצי בערך, נתתי מצגת (למעוניינים, העליתי אותה ל- esnips) שניסתה להסביר מה מעכב את מהפיכת הבלוגים הישראלית. הטיעון המרכזי שם היה שעולם הבלוגים כולו צומח כמו תופעות ויראליות אחרות ברשת. בעיקר במובן בו מתפשט עצם הרעיון ("מימ") של מה זה בלוגים ולמה זה טוב. למה (והאם) כדאי לקרוא בלוגים? למה כדאי לכתוב בלוג? מה בלוגים מסוגלים לעשות? וסיפורים שונים שמדגימים את הצד החיובי של כל השאלות האלה. "בשורת הבלוגים", אפשר לקרוא לזה.

בישראל, יש גורמים שמחלישים את הויראליות של התופעה בכלל, ואת "בשורת הבלוגים" בפרט. אפשר לחלק אותם למספר נושאים:

להמשיך לקרוא מחסום הויראליות של הבלוגוספירה הישראלית

פוסט חמוץ על בלוגים מוחמצים

200397079_bdae2e79cc_m.jpgכמה חבל שרבים מהבלוגים באתרי החדשות הגדולים הם "בלוגים".
כלומר, כמה חבל שהם בעצם טורים אישיים בפורמט שמחקה בלוג, ומתעלמים מהטבע הדיאלוגי של בלוגים.
בלוגים כמו הבלוג של סבר פלוצקר ב-ynet, או להבדיל של בני ציפר ב"הארץ", שכמויות הקוראים שלהם, להערכתי, ולפי כמות התגובות, שוות לבלוגים הכי נקראים בבלוגוספירה העברית ואולי אף עולות עליהם. הם היו יכולים לעשות שירות מדהים לתחום בישראל, בלי קשר לתוכן שלהם.
למה?

כי אם העיצוב שלהם היה חושף את המגיבים שלהם (עם לינקים לאתרים שלהם) ברמה דומה לפלטפורמות בלוגים מובילות, ואם היו מופיעים בהם טראקבקים, הם היו הופכים לצומת שמזרים עשרות קוראים חדשים לתוך בלוגים עצמאיים. בלוגים שהיו מנהלים איתם דיאלוג איכותי היו זוכים לשדרוג במעמדם ולקוראים חדשים. אנשים שלא כותבים בלוגים, ולא שייכים למעגל המצומצם ש"קנה את הבשורה" היו רואים את כל זה וזה היה מפיל להם את האסימון בקשר לתחום. אולי אפילו חלק מהטוקבקיסטים היותר מוכשרים שהם היו מתחילים לכתוב תחת זהות עקבית.
במקום זה יש לנו שם טורים אישיים עם טוקבקים במקום בלוגים.
אילו רק היו בנויים תוך התייחסות לאספקט השיחה של עולם הבלוגים, הם היו הופכים למנועי תנועה ויוזמה שהושלכו למרכז הבלוגוספירה, ושבעליהם היו הופכים למקדמי התחום בעל כורחם.

כל כך מעט צריך לקרות כדי שזה יקרה, ובכל זאת זה נראה כל כך רחוק ובלתי אפשרי.

(בפוסט הבא… למה הבלוגוספירה העברית זקוקה כל העזרה החריגה הזאת.)

מי בנה את כיכר השוק של הטוקבקים?

pillowfight.jpgהטוקבקים בישראל הפכו להיות כמו מזג האוויר, כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר.
מעבר מהיר על אוסף הלינקים שלי בנושא, שתופח תדיר, מראה שרב הדיון בטוקבקים מתעסק עד היום בטוקבקיסטים – עד כמה הם תרבותיים או לא? האם שיח כזה הוא לגיטימי? מי צריך או לא צריך להגביל אותם?

גם התומכים וגם המתנגדים מדברים על הטוקבקים כמראה של התרבות הישראלית, ומצמצמים את האחריות של האתרים על מה שהולך שם. זהו עיוות מובהק של המציאות, מאחר והאחריות של האתרים לתרבות הטוקבקים היא גדולה מכפי הנראה.
לתקשורת יש יותר אחריות לשיח הטוקבקיסטי משנדמה לה. הדימוי החביב על הפרו-טוקבקיסטים בקרב עורכי האתרים הוא כיכר השוק. אם כך – הגיע הזמן שיסתכלו איזה מן כיכר שוק הם בונים באתרים שלהם, ואיזה חוקי עזר עירוניים הם יוצרים שם.

להמשיך לקרוא מי בנה את כיכר השוק של הטוקבקים?

שחררו את הלמו!

אם לא הייתי מנותק אתמול באמסטרדם (רק נסיעת עבודה, לצערי), זה היה עולה כבר אתמול. בינתיים רבים כבר כתבו על זה. בין השאר:

חיים רביה
גל מור

חנן כהן

גדי שמשון

אמיתי סנדי
  (ממנו התמונה)

7489747.jpg

BlogDay 2006 ההמלצות שלי

201195654_c1d05a57c6_m.jpg

אז אמנם האתר של בלוגדיי עדיין קורס מדי פעם, אבל הינה חמשת ההמלצות שלי. הגישה שלי לבלוגדיי אומרת שאין טעם להמליץ על מה שכולם קוראים בלאו הכי, ובמקום זה אני רוצה לנסות להפנות לבלוגרים שלדעתי מגיעה להם הכרה יותר רחבה משהם זוכים לה.
  1. הפרדוקס. שרית היא בלוגרית די נחבאת אל הכלים, אבל הבלוג שלה הופך בהדרגה למרכז חשוב למידע על וורדפרס וטיפים לבלוגרים. הכי חשוב – הפעילות שהיא מובילה של תרגום טמפלייטים לעברית. פעילת רשת שעושה, ולא רק מדברת.
  2. אהוד קינן, האח של, נחטף זה מכבר על ידי ויינט. הבלוג שלו שקצת הוזנח מאז התחיל לכתוב שם, אולי עוד מבקרים יגרמו לו לחשוב מחדש על המקום של הבלוג בחיים שלו.
  3. נטע ד כותבת בתבונה ורגישות בלוג שהטראפיק שלו לא גבוה, אבל כמעט כל פוסט מאיר פינה חדשה או תופעה חדשה ברשת. נטע מבינה אינטרנט כמו שמעט מבינים. כבוד.
  4. אורי אשי. לבלוג של אשי פרופיל נמוך יותר מלבלוג של עמיתו אמיתי סנדי, אבל מלבד העיצוב המגניב, הוא גם כתוב היטב ויש לו כישרון להציף אוצרות רשת, בעיקר בתחום הנוסטלגיה והאנימציה.
  5. צבי גיל כותב ממרום שנותיו ונסיונו כאחד ממקימי רשות השידור וכניצול שואה. קול נדיר בבלוגוספירה הישראלית.

אמורות להיות חמש המלצות, אבל החלטתי להוסיף את יואב קרני כנספח. זאת המלצה לבלוגר יחסית מוכר. אבל אם יש שם מישהו בחוץ שלא קורא את יואב קרני, הגיע הזמן להתחיל. נכון שרב הפוסטים פורסמו קודם כטורים, אבל יואב מוסיף ערך מוסף משמעותי בעריכה, לינקים, ותמונות. זאת הזדמנות להזכיר שהרעיון להקים בלוג ליואב (שהגיע מצביקה בשור), הוא זה שהצית את היוזמה המכונה "רשימות". את השם, שמהרגע הראשון שקראת אותו במייל ידעתי שהוא השם המתאים (גם סגנונית, וגם מבחינת שמישות הדומיין), נתן יואב. והשאר היסטריה.