חמישה דברים שאני שונא ואוהב בקפה

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.

כסף מכניסות – לא. אז מה כן?

גם גילי היא מומחית. מתוך אוסף ספתא. אז כמו שגל אומר, אי אפשר לעשות כסף גדול בישראל מכניסות לבלוג. גם בחו"ל זה הישג של בודדים, יחסית לכמות הבלוגרים שמנסים.
אתם יכולים להתעלף מסיפור על בלוגר מקצועי שההכנסות שלו חצו מאה אלף דולר לשנה, אבל כאלה יש ספורים. הרב עושים גרושים גם בחו"ל, לא ש"כמה גרושים" זה רע (נדמה לי שטרי פראטצ'ט כתב פעם: "כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה לים."), אבל מול המאמץ וההשקעה, זה נשאר תחביב.

בהתחשב בנתוני השוק בישראל – הייתי אומר שמתקיים כאן עיקרון קל וחומר, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לואקום ועופרת.

אז מה כן?

מה שכן יכול לעבוד גם בישראל זה רווח עקיף, כי לבלוגרים שרוצים לבנות לעצמם מוניטין כמומחים בתחום ספציפי, או ככותבים, גם בישראל מתקיים העיקרון: זה לא כמה קוראים אותך, זה מי קוראים אותך.

דוגמה מהזמן האחרון, משהו שקרה לי בעקבות הבלוג האנגלי (ואני בכוונה בוחר את זה כדוגמה כי זאת זירה שהמוניטין שלי בה עדין בחיתוליו): קיבלתי פנייה ממגזין עיצוב סמי-נחשב לפרסם פוסט שלי שמצא חן בעיניהם כטור במדור של כותבים אורחים. כשהלכתי לבדוק איזה מן אנשים כותבים אצלם טורי אורח (בטוח שזה סתם מדור "קוראים כותבים"), גיליתי ביניהם שמות כמו סגמייסטר, ועוד כמה, שבאמת – איפה הם ואיפה אני. אבק לרגליהם. קשה לי לחשוב על נסיבות אחרות מלבד כתיבת בלוג שהיו מאפשרות את האירוע הזה ללא מאמץ עליון, לא כל שכן כ"אפקט נלווה" של משהו.

גם בהקשר המקצועי התחרות תהיה יותר גדולה ככל שיעבור הזמן, אבל כאן השוק הקטן של ישראל דווקא יכול להיות יתרון.

אם ינואר המחוספס לא היה כה חלקלק

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.

זנבות ארוכים בישראל

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם. image by safta

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך. להמשיך לקרוא זנבות ארוכים בישראל

יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

184329880_b054156808_m.jpgהכול התחיל בסוף אביב 2002. אז גיליתי את הבלוג של mושלמת12 באתר הבלוגים בלוגישרא. נכון לאותו זמן זה היה אתר הבלוגים העברי-ייעודי היחיד.

לmושלמת12 היה בלוג מדהים, שהתמקד בשילוב אקלקטי של יומן אישי, בלינקיז ודוליז. היא הייתה תוספת מבורכת לבלוגישרא. הכרתי בלוגים כאלה בחו"ל, ומאוד שמחתי שמתחילים לראות כאלה גם אצלנו.

הפוקוס של בלוגישרא באותה תקופה היה מאוד שונה. הוא היה מלא בבלוגרים מבוגרים יחסית שכותבים על אקטואליה, מדע, ספרות, תרבות וטכנולוגיה. על הרקע הזה, הרגשתי שהתוספת הרעננה לא מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לה. נכון, היו הרבה בלוגרים שברכו אותה ואת שכמותה על הצטרפותן. אחד מהם אמר: "זה לא סוג התוכן שמעניין אותי, אישית, אבל יש מקום לכל הסוגים אצלנו." לא כולם היו כאלה. בעיקר בנטייה הישראלית לזלזל בנערות צעירות, ואולי קצת שטחיות. אולי יש משהו בקלות הדעת שלהן שמאיים על חלק מהאנשים. ואכן, הרבה בלוגרים בבלוגישרא לא אהבו את הסגנון הזה. "סתם פוסטמה" הם קראו לה, ולאלה שדמו לה נתנו את הכינוי "פאקצות". הם היו כותבים להן בתגובות שלפוסטים שלהן על החיים הקטנים שלהן, ולעיצובים המפגרים אין שום ערך. כמה נערות שהכרתי אמרו שבכלל מיותר לפתוח בלוג – שזה כאב לב וזה כאב ראש, ועדיף להמשיך בפעילות הלא מקוונת במה שהתחיל כמועדוני החלפת מכתביות, ולפרסם את העיצובים שלהן במגזינים ייעודיים.

התחום של הבלוגים בארץ היה צעיר אז, ולא היה ברור איך יתפתח. כשאני רואה את הפריחה של בלוגים כאלה כיום, אני חושב שיכול להיות שהדאגה הייתה מוגזמת, אבל הייתה לנו תחושה שאם לא נעשה משהו, ייקח המון זמן עד שיבינו כמה חשובה התופעה שהם מכנים "בלוגי פאקצות", ושבעצם יש המון ערך בזה שכל נערה יכולה לפתוח בלוג ולהתעסק בדברים האלה. חוץ מזה, אני זוכר שירדן אמר בנחרצות אופיינית: "אני רוצה שיהיו בלוגים שמעניינים אותי גם בעברית, ולא רק שניים-שלושה, הרבה. אותי מעניין מכתביות ומדבקות, בלינקיז ודוליז. זה הרי עולם ומלואו. אני לא מבין למה ההצטרפות של נערות שכותבות בעברית לרשת כל כך איטית, הן לא מבינות שלהיות באינטרנט זה מושי-מושלם עבורן?"

להמשיך לקרוא יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

החשודים המיידים, במסדר זיהוי אצל גל מור

בהתאם לקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים.

הנה. צילום מסך של קומפונטטת המבקרים האחרונים (מבוססת על הכלי המסקרן הזה, שעוד לא החלטתי עד הסוף מה אני חושב עליו) הבוקר בבלוג של גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet. זמן מה אחרי שהעלה  את הפוסט הזה.

suspects.jpg

למתקשים, מלמטה למעלה: חנן כהן הרלוונטי, אורלי יקואל ה"מוזה", גדי שמשון בתפקיד הסבא של התוכן הישראלי, רן רימון שהוא עיתונאי וגם אחשלו, עבדכם (טוב, אחרת איך הייתי מצלם?).

כמו שאומרים באמריקה – don't believe the hype (-:

צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)

140678575_03c5bf9d5d_m.jpgבעקבות הפודקסט האחרון של הגיקים, חשבתי על עניין מסוים שנוטה להתבלגן לעתים קרובות בדיון על בלוגים.
בפודקסט האחרון פתחו הגיקים בדיון ב"פרשת וובסטר" ובאווירת הדאחקות הכללית שהשתלטה עליהם הפעם, נהיה קצת בלגן.

כשמדברים על בלוגים כתופעה בכלל ובישראל בפרט, צריך להיזהר לא להתבלבל בין זוויות שונות של הנושא שמעסיקות קבוצות אנשים שונות (קהילתיות ולא קהילתיות באופיין).
לא לפי סדר החשיבות:

זוית אחת היא המקום של הבלוגים בסדר היום של התקשורת. זה דבר שמעסיק לא מעט את הברנז'ה שעסוקה בהשוואות למה שקורה בחו"ל, וגם חלק מהבלוגרים שחושבים שייצוג בתקשורת הוא אינדיקציה להתקדמות התחום. הבלוגרים האלה חופפים לרב עם קבוצת העניין של הזווית השנייה. להמשיך לקרוא צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)