המהפכה העברית זוחלת

עברתי על חומרים ישנים כי חיפשתי משהו, ומצאתי מצגת מלפני כמעט שלוש שנים, שהייתי מזועזע לגלות שרב מה שהיא אומרת עדיין עובד. 

באותו כנס טלדן בו דיברתי לראשונה על מחסום הויראליות של הבלוגוספירה העברית, נתתי גם מצגת על שינויים במגמות צריכה של תוכן.
בגלל תקשורת לא שלמה עם המארגנת, מצאתי את עצמי נותן, מול קהל שעיקרו ספרניות מזועזעות, מצגת שהדוגמה הפותחת שלה (כסוג של ביזאר שמעיד על הפראיות של השינויים) היא הצפרדע המשוגעת, כן – זאת הערומה עם הפין הכחול החשוף. ועוברת אחרי זה לדברים שהיו קצת סינית לרב הקהל שהיה שם. דממה של שוק לוותה את כל המצגת.  ניתן להוריד אותה שוב מאי-סניפס.

(הסרטים של ההתחלה הזה לא יעבדו, אבל אתם מן הסתם מכירים אותם בלאו הכי ולא תתקשו למצוא אותם. התוכן העיקרי מסתתר קטוע בשדה ההערות וחלקו בין השורות. כרגיל, אני לא מהאסכולה שכותבת את התסריט על השקופיות. אגב, היום בחיים לא הייתי מציג משהו כה כעור, ואני מזועזע בעצמי מרמת הסטוריטלינג הירודה שלה…)

מה שמוזר זה, שלמרות שהמצגת הוצגה בקיץ 2005 ומתארת דברים שקרו בשנים שקדמו לו, רב אתרי התוכן הגדולים בישראל ממשיכים להתנגד לשינויים העולמיים, והשורה התחתונה עודנה רלוונטית. השינויים, אם בכלל, זעירים.

הינה הרשימה מסוף המצגת, עם שינויי ניסוח לצורך הבהרה:

  1. נקודות המוצא נשארו ברודקאסטינג ופול. ברב האתרים אפילו אין שימוש בעדכוני אימייל.
  2. עיקר העשייה ממשיך להיות מכוון לקהל הרחב והבלתי קיים.
  3. הרעיון שאפשר לשלוט שליטה מלאה בזמן של היוזר בעידן שהוא מרובה פלטפורמות, מותאם אישית וזמין על פי דרישה, מסרב למות.
  4. יש רתיעה מיצירת אינטגרציה (לא ערבוב) בין התוכן המערכתי והתוכן של היוזרים.
  5. התמקדות יתר בעמוד הבית והזנחה של הרמות הפנימיות. ברמת תכנון אסטרטגי ועיצוב, בעיקר מצד המנהלים.
  6. ייחוס משמעות יתר לתפיסת אתר התוכן כיעד.
  7. ראייה של מבנה האתר כמשהו הירארכי ו/או נרטיבי, במקום הבנה של ריבוי חוויות ומבנה ניתן לפירוק.
  8. התמקדות בסטנדרטים פנימיים והתעלמות מהאופן בו אפליקציות חיצוניות רואות את התוכן.

[לא רלוונטי]

כידוע, מדי פעם אני משתמש בבלוג לפרסום הזדמנויות אצל לקוחות שלי (ולקוחות לשעבר). כמובן – רק כשאלה תפקידים ייחודיים עם התאמה לפרופיל של קוראי הבלוג, וכאלה שאני מאמין שכדאי לעבוד בהם (מבחינת התפקיד ומקום העבודה/הצוות).
אז הינה שוב. הפעם ב-ynet.

ל-ynet דרוש/ה איש/אשת פיתוח תכנים בכיר/ה

כישורים נדרשים:
נסיון בניהול פרוייקטים באינטרנט
ניסיון באיפיון אתרים, אפליקציות, מאגרי מידע וכד’
הכרת האינטרנט לעומק: מגמות, חידושים, מחקר
יכולת טובה לעבוד בצוות

ואני אוסיף – אחלה צוות, נעליים גדולות להיכנס אליהן, והערך המוסף של מותג התוכן הכי איכותי לקורות החיים שלכם.

כמו שאני עושה בדרך כלל – פונים מתבקשים לציין פחות או יותר מה ציפיות השכר שלהם. זה מידע שלא מועבר הלאה אל המעביד הפוטנציאלי, ומשמש רק כדי לחסוך זמן לשני הצדדים לפי התפיסה שמתוארת כאן.

חמישה דברים שאני שונא ואוהב בקפה

קרוס-פוסטינג עם בלוג הקפה. לא מנהג שאני מתכוון לאמץ, אבל נראה מתאים בגלל התוכן.

בכל מקרה, אם אתם מעדיפים להגיב שם, אתם מוזמנים.

שונא:
1. זה שהוא לא יודע לזכור שאני מחובר בכל פעם שאני נכנס
2. מערכת הדואר המסורבלת והנחותה
3. הספאם שאני מקבל מכל מי שברשימה שלי. רבותי, אם אני רוצה לקבל עדכוני תוכן, אני רשום לזה, לחלק ישירות ברסס, ואת אלה שלא מקבל במייל המסכם
4. זה שלא מעט אנשים שכותבים כאן והיו יכולים לכתוב דברים מעניינים, מוציאים את הזמן על יחצ"נות נטו.
5. מה שמתבטא בפרט באספקט ההיכרויות, שגורם למאות פוסטים כאן להיות אותו פוסט (טוב, אותם שני פוסטים), שכתובים באותו סגנון שנינות נבובה שאם לא חסר משהו בשוק העברי ברשת זה עוד מקום לקרוא בו תכנים כאלה.

אוהב:
1. שהרבה אנשים שעד היום לא היה נאה להם לא לכתוב בלוג ולא לראות באינטרנט מקום לגיטימי להיכרויות (מכל סוג) – מצאו את עצמם במעמקי הביצה של שניהם, ועוד במרחב מזוהה וציבורי (יחסית).
2. שיש צדק פואטי מושלם, וכה מתאים לתרבות המקומית בפער בין היומרה של המקום הזה ומה שנהיה ממנו בינתיים.
3. ששני הסקטורים הכי עתירי אגו של עולם העסקים הישראלי (מדיה והי-טק), נחשפים כאן במערומיהם. רב הזמן בכלל בלי להיות מודעים לזה. ואז:
א. יש מקום שאפשר לשלוח אליו צעירים מוכשרים אך חסרי ביטחון בשביל שיראו כמה כישרון הוא דבר נדיר, ושבישראל הדבר היחיד שצריך כדי להצליח בכל מיני תחומים הוא כנראה אמביציה (לפחות שגם החבר'ה הטובים ידעו את זה)
ב. שכל מי שאי פעם חווה חוסר ביטחון עצמי או מקצועי יכול לבוא הנה ולהירגע. לראות כמה שטחיות ואף גועל נפש יכולים להסתתר מאחורי אנשים שנראים מצוין בתמונות שלהם ו"על הפרופיל", גם אתרי היכרויות עושים את זה, אבל כאן מקבלים את זה בלי לבזבז זמן על התכתבויות, שיחות טלפון ודייטים.
ג. זה מזכיר לי כמה בר מזל אני עם רבים מהאנשים שאני מכיר.
ד. זה מזכיר לי שאני לא מפסיד כלום בכל מיני הקשרים.
4. שנוספה לאוסף עוד דוגמה מוצלחת לקשר הבלתי נמנע בין עיצוב חווית המשתמש וההתנהגות של קהילת המשתמשים.
5. שבכל זאת נולדו כאן כמה כותבים/כותבות חדשים ששווה לקרוא, ואולי לא היו נולדים בלי התירוץ הקפאיני.

(נ.ב. בכל מקום של תוכן גולשים יחס הרעש-אות הוא לטובת הרעש, שלא יובן שאני מתלונן. בכלל להתלונן זה לא העניין כאן.)

ומה אתכם? אתם מוזמנים להוסיף דברים שאתם אוהבים/שונאים כאן. או שם.

קומיקס ברשת – סוג של נספח

Batman by lay d lay לפני מספר שבועות נילי אורן כללה אותי בין אנשים שראיינה לכתבה במעריב (שעלתה גם ב-NRG) על קומיקס באינטרנט. אהבתי את הכתבה הסופית, אבל דבר אחד הפריע לי קצת – היא קבלה טוויסט מפתיע לכיוון של "קומיקס הוזנח ברשת". זה, כמובן, משפט שאני לא מסכים איתו כלל.
בכל אופן – בשביל מה יש בלוג? הינה התשובות המלאות שלי לשאלות הכתבת (אחרי קצת עריכה ותיקונים קלים לבלוג).

מהם בעיניך החסרונות והיתרונות של הפורמט האינטרנטי לקומיקס?
החיסרון המרכזי הוא שדף הנייר עדיין מאפשר רזולוציה יותר גבוהה מאשר דף ברשת, וקשר יותר בלתי אמצעי עם הקורא. המשמעות היא שחווית הקריאה של קומיקס מודפס היא עדיין יותר טובה, ובעיקר כשמדובר בסיפורים ארוכים.
בסטריפים – קומיקס יומי של כמה פאנלים, כמעט ואין הבדל. וזה נהדר.

היתרון הכי גדול של הרשת הוא שהיא מורידה את עלויות ההפקה וההפצה באופן מהותי. להוציא לאור ולהפיץ קומיקס באמצעים המסורתיים זה יקר ולא פשוט, אפילו שדורות של יוצרי קומיקס עצמאיים כן מתמודדים עם הקושי הזה – אי אפשר להשוות את זה ליכולת לפרסם קומיקס באופן שיהיה נגיש לאנשים בכל העולם. הרשת מאפשרת להמון יוצרים וקוראים להיפגש. יש אמנם מגרעות לקלות הפרסום ועודף המשוב, שלפעמים יכולות לפגוע בצמיחה של יוצר ובדיאלוג הפנימי שלו, אבל בסופו של דבר בזכות הרשת קוראי קומיקס מגלים הרבה יוצרים חדשים ויכולים לנסות קומיקס מגוון יותר, ויוצרים מוצאים קהל כבר בשלבים מוקדמים, ויכולים להתפתח משם באופן עצמאי. הטבע הקהילתי של הרשת גורם להרבה חומרים טובים לחלחל ולהתגלות.

מה אתה מעדיף באופן אישי  – קומיקס בפרינט או ברשת? למה?
מהסיבות שלמעלה, אני מעדיף קומיקס בפרינט.

האם לדעתך מצב סצנת הקומיקס ברשת – בארץ ובחו"ל, משביע רצון? למה?
הסצנה פורחת כפי שלא פרחה מעולם. הרשת כולה חיברה את הקהילה המאוד מפוזרת של חובבי קומיקס בעולם, כפי שעשתה להרבה תחומי עניין אחרים. היא מאפשרת לקהילה הזאת ליצור מפגשים, שיתופי פעולה ואינטראקציה של יוצרים וקוראים מעל גבי הרשת. ריבוי הפסטיבלים והכותרים החדשים בישראל קשור קשר הדוק לקלות שבה אפשר להגיע אל הקהילה הממוקדת של החובבים מעל גבי הרשת. זמינות המידע תמכה באופן חשוב גם בהופעה של שירותי הזמנות וחנויות, שמצידן נהנות גם הן מצרכני קומיקס מעודכנים יותר. ככה שנוצרים מעגלי קסמים שמחזקים אחד את השני ואת התחום כולו.
לאן הקומיקס ברשת יכול להתפתח, ומה נדרש לשם התפתחות כזו?
יש מעט מאוד קומיקסים שגם מנסים לחקור תכונות אחרות של המדיום, "
כשאהיה מלך" שמוזכר בכתבה הוא דוגמה מצוינת ומעוררת עניין, אבל אלו ניסיונות מוקדמים ועוד אי אפשר להצביע על קומיקס ממש בשל שכדאי להעדיף לקרוא אותו ברשת בגלל השימוש הייחודי במדיום.
(בונוס בלוג: "
הפורמליסט" של דניאל מרלין גודבריי, ורשימה שלמה של "ממציאים מחדש" שאסף סקוט קלאוד)
אישית, אני לא יודע כמה זה מעניין, אני מרגיש שהקומיקס הוא מדיום מספיק עשיר ובלתי ממוצה גם עם ארגז הכלים הרגיל שלו. להערכתי ששיפורים בטכנולוגיות מסכים, אינטרנט בכל מקום ובמגוון פלטפורמות, והמצאות שעדיין קצת רחוקות מאיתנו כמו נייר דיגיטלי ישפיעו גם.

מהו קומיקס הרשת החביב עליך – בארץ ובחו"ל?
יש הרבה אהובים, אבל אם לבחור אחד, אז בישראל הכי אהבתי את "
דבר אל הרוח" של ניר מטרסו בזכות המקוריות והתעוזה. ובחו"ל את when i am king בגלל השילוב בין פשטות, חוכמה, ושימוש מעניין במדיום. סטריפ: את פרי בייבל פלושיפ הסוריאליסיטי.

מהם אתרי הקומיקס שהם חובה לכל חובב בעיניך?
פליקר ולייב ג'ורנל מומלצים לכל יוצר כפלטפורמה להגיע לקהל ולהיות חלק מקהילה של יוצרים. לקוראים אני ממליץ על
הבלוג של פנטגרפיקס שהוא אתר חובה לכל יוצר. הם ההוצאה הכי טובה של קומיקס מגוון ואיכותי בשפה האנגלית.
"
comic book resources" הוא פורטל חדשות וביקורות יעיל לתחום. 
 
web comics review הוא אתר מצוין לגילוי קומיקס רשת
כדי להתעדכן בקומיקס ישראלי –
הבלוג של אמיתי סנדי
"סיפור מלא" הוא בלוג שמביא
סיפורי קומיקס מלאים מרחבי הרשת והעריכה שלו לרב מצוינת.

לכתבה ב-NRG

 

כסף מכניסות – לא. אז מה כן?

גם גילי היא מומחית. מתוך אוסף ספתא. אז כמו שגל אומר, אי אפשר לעשות כסף גדול בישראל מכניסות לבלוג. גם בחו"ל זה הישג של בודדים, יחסית לכמות הבלוגרים שמנסים.
אתם יכולים להתעלף מסיפור על בלוגר מקצועי שההכנסות שלו חצו מאה אלף דולר לשנה, אבל כאלה יש ספורים. הרב עושים גרושים גם בחו"ל, לא ש"כמה גרושים" זה רע (נדמה לי שטרי פראטצ'ט כתב פעם: "כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה לים."), אבל מול המאמץ וההשקעה, זה נשאר תחביב.

בהתחשב בנתוני השוק בישראל – הייתי אומר שמתקיים כאן עיקרון קל וחומר, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לואקום ועופרת.

אז מה כן?

מה שכן יכול לעבוד גם בישראל זה רווח עקיף, כי לבלוגרים שרוצים לבנות לעצמם מוניטין כמומחים בתחום ספציפי, או ככותבים, גם בישראל מתקיים העיקרון: זה לא כמה קוראים אותך, זה מי קוראים אותך.

דוגמה מהזמן האחרון, משהו שקרה לי בעקבות הבלוג האנגלי (ואני בכוונה בוחר את זה כדוגמה כי זאת זירה שהמוניטין שלי בה עדין בחיתוליו): קיבלתי פנייה ממגזין עיצוב סמי-נחשב לפרסם פוסט שלי שמצא חן בעיניהם כטור במדור של כותבים אורחים. כשהלכתי לבדוק איזה מן אנשים כותבים אצלם טורי אורח (בטוח שזה סתם מדור "קוראים כותבים"), גיליתי ביניהם שמות כמו סגמייסטר, ועוד כמה, שבאמת – איפה הם ואיפה אני. אבק לרגליהם. קשה לי לחשוב על נסיבות אחרות מלבד כתיבת בלוג שהיו מאפשרות את האירוע הזה ללא מאמץ עליון, לא כל שכן כ"אפקט נלווה" של משהו.

גם בהקשר המקצועי התחרות תהיה יותר גדולה ככל שיעבור הזמן, אבל כאן השוק הקטן של ישראל דווקא יכול להיות יתרון.

אם ינואר המחוספס לא היה כה חלקלק

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.

מתקוונות #3, פרי אפטב נגד הבריונים

wasps by roger smith "מתקוונות: פגישות עם נשים ברשת", מתפרסם במקור כטור אישי במוסף הנשים של מגזין themarker. הטור הבא פורסם בגיליון ינואר 2007.

הטור הקודם נגע באופן בו חלקים הולכים וגדלים של חיי הילדים והנוער עוברים לרשת, ותחושת חוסר הידיעה והשליטה המוצדקת אצל הוריהם. אמהות מודאגות יופתעו אולי לדעת שהאיום המרכזי לשלום ילדיהן הוא לאו דווקא "טורפים מקוונים" מבוגרים שאורבים ברשת, אלא דווקא הם עצמם.

אם יש סוג של אלימות שכמעט כל ילד יחווה במהלך חייו, ולא משנה כמה הוריו ינסו להגן עליו, הרי שמדובר באלימות מצד ילדים אחרים. דווקא כשאלימות זאת אינה פיזית, קשה יותר להגן מפניה. ילדים נוטים לשמור את החוויות האלה בסוד. לעתים קרובות הם מתביישים או מרגישים שהתערבות המבוגרים רק תחמיר את המצב.
לעולמם של בני הנוער, עוד יותר קשה לפרוץ. הגבול בין העריצות השגרתית של חברת בני נוער, שמכתיבה קודים של התנהגות ולבוש, ויש לה טבואים משלה, ובין בריונות רגשית לא תמיד ברור. בני נוער רבים בוחרים לקבל התעמרות רגשית מצד בני גילם כסוג של מחיר עבור המשך ההשתייכות לקבוצה.

ברשת, גם ילדים וגם בני נוער חשופים לסיכון של בריונות מקוונת. בריונות מקוונת מוגדרת על ידי ארגון wiredsafety, ארגון אמריקאי מהבולטים בתחום, כמצב בו קטינים משתמשים ברשת או בכל טכנולוגיית תקשורת חדשה כדי לאיים, להביך, להשפיל או להטריד בצורה אחרת קטינים אחרים. בעיקר אם הפעולות חוזרות באופן שיטתי ואחד הצדדים בהן מסומן כמטרה. להמשיך לקרוא מתקוונות #3, פרי אפטב נגד הבריונים