קומיקס ברשת – סוג של נספח

Batman by lay d lay לפני מספר שבועות נילי אורן כללה אותי בין אנשים שראיינה לכתבה במעריב (שעלתה גם ב-NRG) על קומיקס באינטרנט. אהבתי את הכתבה הסופית, אבל דבר אחד הפריע לי קצת – היא קבלה טוויסט מפתיע לכיוון של "קומיקס הוזנח ברשת". זה, כמובן, משפט שאני לא מסכים איתו כלל.
בכל אופן – בשביל מה יש בלוג? הינה התשובות המלאות שלי לשאלות הכתבת (אחרי קצת עריכה ותיקונים קלים לבלוג).

מהם בעיניך החסרונות והיתרונות של הפורמט האינטרנטי לקומיקס?
החיסרון המרכזי הוא שדף הנייר עדיין מאפשר רזולוציה יותר גבוהה מאשר דף ברשת, וקשר יותר בלתי אמצעי עם הקורא. המשמעות היא שחווית הקריאה של קומיקס מודפס היא עדיין יותר טובה, ובעיקר כשמדובר בסיפורים ארוכים.
בסטריפים – קומיקס יומי של כמה פאנלים, כמעט ואין הבדל. וזה נהדר.

היתרון הכי גדול של הרשת הוא שהיא מורידה את עלויות ההפקה וההפצה באופן מהותי. להוציא לאור ולהפיץ קומיקס באמצעים המסורתיים זה יקר ולא פשוט, אפילו שדורות של יוצרי קומיקס עצמאיים כן מתמודדים עם הקושי הזה – אי אפשר להשוות את זה ליכולת לפרסם קומיקס באופן שיהיה נגיש לאנשים בכל העולם. הרשת מאפשרת להמון יוצרים וקוראים להיפגש. יש אמנם מגרעות לקלות הפרסום ועודף המשוב, שלפעמים יכולות לפגוע בצמיחה של יוצר ובדיאלוג הפנימי שלו, אבל בסופו של דבר בזכות הרשת קוראי קומיקס מגלים הרבה יוצרים חדשים ויכולים לנסות קומיקס מגוון יותר, ויוצרים מוצאים קהל כבר בשלבים מוקדמים, ויכולים להתפתח משם באופן עצמאי. הטבע הקהילתי של הרשת גורם להרבה חומרים טובים לחלחל ולהתגלות.

מה אתה מעדיף באופן אישי  – קומיקס בפרינט או ברשת? למה?
מהסיבות שלמעלה, אני מעדיף קומיקס בפרינט.

האם לדעתך מצב סצנת הקומיקס ברשת – בארץ ובחו"ל, משביע רצון? למה?
הסצנה פורחת כפי שלא פרחה מעולם. הרשת כולה חיברה את הקהילה המאוד מפוזרת של חובבי קומיקס בעולם, כפי שעשתה להרבה תחומי עניין אחרים. היא מאפשרת לקהילה הזאת ליצור מפגשים, שיתופי פעולה ואינטראקציה של יוצרים וקוראים מעל גבי הרשת. ריבוי הפסטיבלים והכותרים החדשים בישראל קשור קשר הדוק לקלות שבה אפשר להגיע אל הקהילה הממוקדת של החובבים מעל גבי הרשת. זמינות המידע תמכה באופן חשוב גם בהופעה של שירותי הזמנות וחנויות, שמצידן נהנות גם הן מצרכני קומיקס מעודכנים יותר. ככה שנוצרים מעגלי קסמים שמחזקים אחד את השני ואת התחום כולו.
לאן הקומיקס ברשת יכול להתפתח, ומה נדרש לשם התפתחות כזו?
יש מעט מאוד קומיקסים שגם מנסים לחקור תכונות אחרות של המדיום, "
כשאהיה מלך" שמוזכר בכתבה הוא דוגמה מצוינת ומעוררת עניין, אבל אלו ניסיונות מוקדמים ועוד אי אפשר להצביע על קומיקס ממש בשל שכדאי להעדיף לקרוא אותו ברשת בגלל השימוש הייחודי במדיום.
(בונוס בלוג: "
הפורמליסט" של דניאל מרלין גודבריי, ורשימה שלמה של "ממציאים מחדש" שאסף סקוט קלאוד)
אישית, אני לא יודע כמה זה מעניין, אני מרגיש שהקומיקס הוא מדיום מספיק עשיר ובלתי ממוצה גם עם ארגז הכלים הרגיל שלו. להערכתי ששיפורים בטכנולוגיות מסכים, אינטרנט בכל מקום ובמגוון פלטפורמות, והמצאות שעדיין קצת רחוקות מאיתנו כמו נייר דיגיטלי ישפיעו גם.

מהו קומיקס הרשת החביב עליך – בארץ ובחו"ל?
יש הרבה אהובים, אבל אם לבחור אחד, אז בישראל הכי אהבתי את "
דבר אל הרוח" של ניר מטרסו בזכות המקוריות והתעוזה. ובחו"ל את when i am king בגלל השילוב בין פשטות, חוכמה, ושימוש מעניין במדיום. סטריפ: את פרי בייבל פלושיפ הסוריאליסיטי.

מהם אתרי הקומיקס שהם חובה לכל חובב בעיניך?
פליקר ולייב ג'ורנל מומלצים לכל יוצר כפלטפורמה להגיע לקהל ולהיות חלק מקהילה של יוצרים. לקוראים אני ממליץ על
הבלוג של פנטגרפיקס שהוא אתר חובה לכל יוצר. הם ההוצאה הכי טובה של קומיקס מגוון ואיכותי בשפה האנגלית.
"
comic book resources" הוא פורטל חדשות וביקורות יעיל לתחום. 
 
web comics review הוא אתר מצוין לגילוי קומיקס רשת
כדי להתעדכן בקומיקס ישראלי –
הבלוג של אמיתי סנדי
"סיפור מלא" הוא בלוג שמביא
סיפורי קומיקס מלאים מרחבי הרשת והעריכה שלו לרב מצוינת.

לכתבה ב-NRG

 

כסף מכניסות – לא. אז מה כן?

גם גילי היא מומחית. מתוך אוסף ספתא. אז כמו שגל אומר, אי אפשר לעשות כסף גדול בישראל מכניסות לבלוג. גם בחו"ל זה הישג של בודדים, יחסית לכמות הבלוגרים שמנסים.
אתם יכולים להתעלף מסיפור על בלוגר מקצועי שההכנסות שלו חצו מאה אלף דולר לשנה, אבל כאלה יש ספורים. הרב עושים גרושים גם בחו"ל, לא ש"כמה גרושים" זה רע (נדמה לי שטרי פראטצ'ט כתב פעם: "כל טיפה עוזרת, אמרה הזקנה שהשתינה לים."), אבל מול המאמץ וההשקעה, זה נשאר תחביב.

בהתחשב בנתוני השוק בישראל – הייתי אומר שמתקיים כאן עיקרון קל וחומר, אבל האמת היא שזה יותר קרוב לואקום ועופרת.

אז מה כן?

מה שכן יכול לעבוד גם בישראל זה רווח עקיף, כי לבלוגרים שרוצים לבנות לעצמם מוניטין כמומחים בתחום ספציפי, או ככותבים, גם בישראל מתקיים העיקרון: זה לא כמה קוראים אותך, זה מי קוראים אותך.

דוגמה מהזמן האחרון, משהו שקרה לי בעקבות הבלוג האנגלי (ואני בכוונה בוחר את זה כדוגמה כי זאת זירה שהמוניטין שלי בה עדין בחיתוליו): קיבלתי פנייה ממגזין עיצוב סמי-נחשב לפרסם פוסט שלי שמצא חן בעיניהם כטור במדור של כותבים אורחים. כשהלכתי לבדוק איזה מן אנשים כותבים אצלם טורי אורח (בטוח שזה סתם מדור "קוראים כותבים"), גיליתי ביניהם שמות כמו סגמייסטר, ועוד כמה, שבאמת – איפה הם ואיפה אני. אבק לרגליהם. קשה לי לחשוב על נסיבות אחרות מלבד כתיבת בלוג שהיו מאפשרות את האירוע הזה ללא מאמץ עליון, לא כל שכן כ"אפקט נלווה" של משהו.

גם בהקשר המקצועי התחרות תהיה יותר גדולה ככל שיעבור הזמן, אבל כאן השוק הקטן של ישראל דווקא יכול להיות יתרון.

אם ינואר המחוספס לא היה כה חלקלק

דורון טל, מנכ"ל סאצ'י אינטראקטיב, הגיב אצל גל מור וזכה לתגובה על כל עניין ינואר המחוספס.
במהלך הקריאה של פוסטים שהתייחסו לקמפיין, לא עשיתי בראש את הקישור בין המותג ג'ילט למשרד ולדורון טל (אופייני, כי אני ממש לא בברנז'ה של עולם הפרסום. תודה לאל, אגב.). קצת עצוב לי כל העניין כי דורון הוא אדם שאני מעריך, מכיר שנים, יצא לנו לעבוד על לקוחות משותפים, ואפילו אחותו המוכשרת הייתה תלמידה שלי בקאמרה.
אז אחרי הגילוי הנאות הזה, אני יכול לכתוב שאני עדין עומד מאחורי מה שאמרתי בתגובה אצל גל ובקולקטיב. אני חושב שיצא כאן קטע שמציג את הפנים המכוערות שיכולות להיות לשיווק ברשת.
גם אנשי אינטרנט אמיתיים כמו דורון, וכמו חלק מהאנשים בצוות שלו, לא חפים מטעויות.

היו הרבה חומרים מקוריים, יצירתיים ונכונים בקמפיין הזה, אבל הבחירה לבוא בגישה סמויה היא טעות יסודית שגובלת בקלולסיות.
סאצ'י היו יכולים לעשות משהו יותר אותנטי ויותר יעיל בלי המימד הזה, ובלי לוותר על היצירתיות. אולי זה היה דורש שינויים מסוימים בקונספט, אבל אותנטיות ושקיפות הם ערכים מאוד חשובים בעולם השיווק החדש.
דוגמא מצוינת הוא הקמפיין של דאב, שיצר באז פנומנלי על ידי בחירה אמיצה וגלויה בנושא שנוגע לקהל היעד שלו ולכל התעשייה שהוא חלק ממנה.

הערת שוליים: יש הבדל בין קמפיין סמוי שמעמיד פנים אותנטיות, ובין קמפיין טיזרי שבו לא מגלים מי הגורם המסחרי מאחורי האתר. במקרה השני, ברור לקהל שמדובר במשהו שיווקי והם משחקים (או לא) מבחירה.

מתקוונות #3, פרי אפטב נגד הבריונים

wasps by roger smith "מתקוונות: פגישות עם נשים ברשת", מתפרסם במקור כטור אישי במוסף הנשים של מגזין themarker. הטור הבא פורסם בגיליון ינואר 2007.

הטור הקודם נגע באופן בו חלקים הולכים וגדלים של חיי הילדים והנוער עוברים לרשת, ותחושת חוסר הידיעה והשליטה המוצדקת אצל הוריהם. אמהות מודאגות יופתעו אולי לדעת שהאיום המרכזי לשלום ילדיהן הוא לאו דווקא "טורפים מקוונים" מבוגרים שאורבים ברשת, אלא דווקא הם עצמם.

אם יש סוג של אלימות שכמעט כל ילד יחווה במהלך חייו, ולא משנה כמה הוריו ינסו להגן עליו, הרי שמדובר באלימות מצד ילדים אחרים. דווקא כשאלימות זאת אינה פיזית, קשה יותר להגן מפניה. ילדים נוטים לשמור את החוויות האלה בסוד. לעתים קרובות הם מתביישים או מרגישים שהתערבות המבוגרים רק תחמיר את המצב.
לעולמם של בני הנוער, עוד יותר קשה לפרוץ. הגבול בין העריצות השגרתית של חברת בני נוער, שמכתיבה קודים של התנהגות ולבוש, ויש לה טבואים משלה, ובין בריונות רגשית לא תמיד ברור. בני נוער רבים בוחרים לקבל התעמרות רגשית מצד בני גילם כסוג של מחיר עבור המשך ההשתייכות לקבוצה.

ברשת, גם ילדים וגם בני נוער חשופים לסיכון של בריונות מקוונת. בריונות מקוונת מוגדרת על ידי ארגון wiredsafety, ארגון אמריקאי מהבולטים בתחום, כמצב בו קטינים משתמשים ברשת או בכל טכנולוגיית תקשורת חדשה כדי לאיים, להביך, להשפיל או להטריד בצורה אחרת קטינים אחרים. בעיקר אם הפעולות חוזרות באופן שיטתי ואחד הצדדים בהן מסומן כמטרה. להמשיך לקרוא מתקוונות #3, פרי אפטב נגד הבריונים

זנבות ארוכים בישראל

פודקסט חדש של הגיקים, והמשך הדיון שהתחיל בעקבות הקודם. image by safta

נראה לי שגם במושג של "הזנב הארוך" יש בלבולים קבועים שנוטים לחזור על עצמם. אני לא יודע אם הגיקים מבולבלים, או שרק נשמע שהם ככה בגלל קוצר הזמן של המהדורה. אז הינה כמה חידודים בהמשך לדיון שהיה להם בתחילת הפודקסט. מתי יש ומתי אין זנב ארוך בישראל, ומה זה אומר?

1. דבר בסיסי שחשוב להבין: זנב ארוך ופארטו זה לא אותו דבר. נכון, לעקומה של התפלגות פארטו אופיינית יש מבנה שמזכיר זנב ארוך, אבל "הזנב הארוך" (לא סתם יש כאן יידוע), לפי כריס אנדרסון, מתמקד יותר באופן שבו סביבת הווב יוצרת מצב שחשיבות הזנב עולה (חשיבות כלכלית-עסקית בעיקרה, במקור). דוגמה פשוטה: גם באמזון וגם בחנות ספרים רגילה יש התפלגות פארטו בין הרבה ספרים שמוכרים מעט ומעט ספרים שמוכרים הרבה. בפער גדול. אבל בגלל שלאמזון אין הגבלה של שטח מדף או רשימת מלאי, ובגלל האוטומציה שבשירות שלה, ומנגנוני המלצה (ועוד סיבות) היא יכולה להרשות לעצמה לטפח את הספרים שמוכרים בכמויות זעירות יחסית לרבי המכר, וגם לטפח את הקוראים ששייכים לעשרות אלפי השווקים הזעירים שקונים את הספרים האלה – ולהגיע למצב בו הזנב הארוך במצטבר מהווה נתח חשוב בהכנסות שלה (ועדין, לא את עיקר ההכנסות, משהו כמו חמישית בדוגמא של אמזון, לפי הנתונים האחרונים שאני זוכר. זה משמעותי, כי להרבה שחקנים בשוק מכירת הספרים החמישית הזאת לא נגישה בכלל, וכי החמישית של אמזון זה הרבה מאוד כסף).
כלומר: זה לא מספיק שיהיה זנב ארוך. השאלה היא האם הוא ארוך מספיק והאם התנאים מאפשרים למנף את האורך הזה ולהציב אותו מול הראש.
במאמר המקורי, מדובר על ערך כלכלי, אבל גם אם מדברים על תחומי ערך אחרים, צריך לזכור את זה. אחרי הכל, עיקרון פארטו הקלאסי הפוך – הוא אומר לבעלי עסקים דברים כמו "מומלץ להשקיע ב-20% מהלקוחות שלך את רב המשאבים, כי משם בא הכסף." (ובפרשנות עקומה של זכייני ערוץ שתיים: "הבה נמציא את מסעודה, כי בלאו הכי בשוק כמו ישראל לא נצליח למשוך מספיק צופים כדי לעניין מפרסמים אחרת", הם משחקים על בטוח, טועים כמובן, וכולנו סובלים).
ההגדרה המורחבת של מושג הזנב הארוך, מדברת גם על סוגים שונים של ערך. להמשיך לקרוא זנבות ארוכים בישראל

יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

184329880_b054156808_m.jpgהכול התחיל בסוף אביב 2002. אז גיליתי את הבלוג של mושלמת12 באתר הבלוגים בלוגישרא. נכון לאותו זמן זה היה אתר הבלוגים העברי-ייעודי היחיד.

לmושלמת12 היה בלוג מדהים, שהתמקד בשילוב אקלקטי של יומן אישי, בלינקיז ודוליז. היא הייתה תוספת מבורכת לבלוגישרא. הכרתי בלוגים כאלה בחו"ל, ומאוד שמחתי שמתחילים לראות כאלה גם אצלנו.

הפוקוס של בלוגישרא באותה תקופה היה מאוד שונה. הוא היה מלא בבלוגרים מבוגרים יחסית שכותבים על אקטואליה, מדע, ספרות, תרבות וטכנולוגיה. על הרקע הזה, הרגשתי שהתוספת הרעננה לא מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לה. נכון, היו הרבה בלוגרים שברכו אותה ואת שכמותה על הצטרפותן. אחד מהם אמר: "זה לא סוג התוכן שמעניין אותי, אישית, אבל יש מקום לכל הסוגים אצלנו." לא כולם היו כאלה. בעיקר בנטייה הישראלית לזלזל בנערות צעירות, ואולי קצת שטחיות. אולי יש משהו בקלות הדעת שלהן שמאיים על חלק מהאנשים. ואכן, הרבה בלוגרים בבלוגישרא לא אהבו את הסגנון הזה. "סתם פוסטמה" הם קראו לה, ולאלה שדמו לה נתנו את הכינוי "פאקצות". הם היו כותבים להן בתגובות שלפוסטים שלהן על החיים הקטנים שלהן, ולעיצובים המפגרים אין שום ערך. כמה נערות שהכרתי אמרו שבכלל מיותר לפתוח בלוג – שזה כאב לב וזה כאב ראש, ועדיף להמשיך בפעילות הלא מקוונת במה שהתחיל כמועדוני החלפת מכתביות, ולפרסם את העיצובים שלהן במגזינים ייעודיים.

התחום של הבלוגים בארץ היה צעיר אז, ולא היה ברור איך יתפתח. כשאני רואה את הפריחה של בלוגים כאלה כיום, אני חושב שיכול להיות שהדאגה הייתה מוגזמת, אבל הייתה לנו תחושה שאם לא נעשה משהו, ייקח המון זמן עד שיבינו כמה חשובה התופעה שהם מכנים "בלוגי פאקצות", ושבעצם יש המון ערך בזה שכל נערה יכולה לפתוח בלוג ולהתעסק בדברים האלה. חוץ מזה, אני זוכר שירדן אמר בנחרצות אופיינית: "אני רוצה שיהיו בלוגים שמעניינים אותי גם בעברית, ולא רק שניים-שלושה, הרבה. אותי מעניין מכתביות ומדבקות, בלינקיז ודוליז. זה הרי עולם ומלואו. אני לא מבין למה ההצטרפות של נערות שכותבות בעברית לרשת כל כך איטית, הן לא מבינות שלהיות באינטרנט זה מושי-מושלם עבורן?"

להמשיך לקרוא יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

החשודים המיידים, במסדר זיהוי אצל גל מור

בהתאם לקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים.

הנה. צילום מסך של קומפונטטת המבקרים האחרונים (מבוססת על הכלי המסקרן הזה, שעוד לא החלטתי עד הסוף מה אני חושב עליו) הבוקר בבלוג של גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet. זמן מה אחרי שהעלה  את הפוסט הזה.

suspects.jpg

למתקשים, מלמטה למעלה: חנן כהן הרלוונטי, אורלי יקואל ה"מוזה", גדי שמשון בתפקיד הסבא של התוכן הישראלי, רן רימון שהוא עיתונאי וגם אחשלו, עבדכם (טוב, אחרת איך הייתי מצלם?).

כמו שאומרים באמריקה – don't believe the hype (-:

צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)

140678575_03c5bf9d5d_m.jpgבעקבות הפודקסט האחרון של הגיקים, חשבתי על עניין מסוים שנוטה להתבלגן לעתים קרובות בדיון על בלוגים.
בפודקסט האחרון פתחו הגיקים בדיון ב"פרשת וובסטר" ובאווירת הדאחקות הכללית שהשתלטה עליהם הפעם, נהיה קצת בלגן.

כשמדברים על בלוגים כתופעה בכלל ובישראל בפרט, צריך להיזהר לא להתבלבל בין זוויות שונות של הנושא שמעסיקות קבוצות אנשים שונות (קהילתיות ולא קהילתיות באופיין).
לא לפי סדר החשיבות:

זוית אחת היא המקום של הבלוגים בסדר היום של התקשורת. זה דבר שמעסיק לא מעט את הברנז'ה שעסוקה בהשוואות למה שקורה בחו"ל, וגם חלק מהבלוגרים שחושבים שייצוג בתקשורת הוא אינדיקציה להתקדמות התחום. הבלוגרים האלה חופפים לרב עם קבוצת העניין של הזווית השנייה. להמשיך לקרוא צורה, תוכן ואג'נדות שונות בבלוגים (וגם על וובסטר)

למה סקרים טלפוניים לא באמת מלמדים על אינטרנט ובלוגים בישראל?

122125460_e53650eff5_m.jpgמי שעוקבים אחרי דברים שאני כותב ואומר, יודעים שאני בדרך כלל הראשון להסביר למה צריך לשמור על פרופורציות כשמדברים על ממדי הבלוגוספירה הישראלית, ואף מציע הסברים לגורמים שמעכבים את התפתחות התחום.אבל במקרה של שני הסקרים האחרונים שפורסמו, של מכון סמית ושל TNS/טלסקר, שני מכוני מחקר עתירי זכויות, נראה לי שאנחנו מקבלים תמונה חלקית ולא מדויקת.

הנה שלוש מה"מסקנות" המרכזיות של הסקרים ולמה הן כנראה רחוקות מהמציאות:

"מבוגרים לא קוראים בלוגים"
לפי הסקרים אחוז קוראי הבלוגים בקרב הקהל הבוגר מאוד נמוך. באמת? אז מאיפה הגיעו 823 אלף קוראים ייחודיים שבקרו ב"רשימות" באוקטובר? תעברו בחטף על חלון העדכונים של האתר בכל עת ותראו שרב התוכן שם הוא מהסוג שמדבר יותר לקוראים מבוגרים. המספר הזה הוא נתח הגון ביחס למספר הגולשים בארץ, בעיקר בהתחשב בסוג התוכן של רשימות. האם מדובר במאות אלפי בני נוער שצובאים על שערי האתרים של נעמה כרמי ויואב קרני? אני מסופק.

בערך 150 אלף הפניות הגיעו אלינו באותו חודש דרך מנועי חיפוש (כ-100 אלף מתוכן דרך גוגל), האם כל מי שהגיע לעמודים של אתרים ב"רשימות" מבין שהוא נמצא בתוך פורמט שמכונה "בלוג"? די בטוח שלא. להמשיך לקרוא למה סקרים טלפוניים לא באמת מלמדים על אינטרנט ובלוגים בישראל?

מחסום הויראליות של הבלוגוספירה הישראלית

102676957_a8f2ab7820_m.jpgיחסית למקום בו הייתה הבלוגוספירה הישראלית לפני שלוש שנים, היא עשתה צעדים מדהימים קדימה. ובכל זאת – אם משווים מה קרה לכמה מהבלוגוספירות בחו"ל בשלוש השנים האלה, הפער משמעותי.
אני לא מדבר רק על עניינים של גודל שוק, במובן של "אי אפשר להתפרנס ממודעות של גוגל בבלוגים ישראליים כי לעולם לא תהיה מספיק תנועה", אלא יותר מזה – לגבי המעמד של בלוגים בעיני התקשורת ותפקידם בזירה התרבותית.

אז מה הם החסמים?

לפני שנה וחצי בערך, נתתי מצגת (למעוניינים, העליתי אותה ל- esnips) שניסתה להסביר מה מעכב את מהפיכת הבלוגים הישראלית. הטיעון המרכזי שם היה שעולם הבלוגים כולו צומח כמו תופעות ויראליות אחרות ברשת. בעיקר במובן בו מתפשט עצם הרעיון ("מימ") של מה זה בלוגים ולמה זה טוב. למה (והאם) כדאי לקרוא בלוגים? למה כדאי לכתוב בלוג? מה בלוגים מסוגלים לעשות? וסיפורים שונים שמדגימים את הצד החיובי של כל השאלות האלה. "בשורת הבלוגים", אפשר לקרוא לזה.

בישראל, יש גורמים שמחלישים את הויראליות של התופעה בכלל, ואת "בשורת הבלוגים" בפרט. אפשר לחלק אותם למספר נושאים:

להמשיך לקרוא מחסום הויראליות של הבלוגוספירה הישראלית