זהות מקוונת, סיכום ביניים (הקדמה גנטית)

אז בעניין הפגמים הגנטיים:

לפני בערך חמש שנים, קצת לפני שפייסבוק וטוויטר נהיו מה שנהיו, דריה שועלי, כוכבת בשניהם ומי שהייתה אז סגנית העורך של מוסף הארץ, חיפשה מישהו שיכתוב מאמר שמדבר על חווית הזהות המקוונת כשזאת מתחילה להתפזר בין אתרים שונים ופלטפורמות חברתיות שונות.

גיל רימון ויעל גבעון, שבינתיים התחתנו (שלא על מנת להדגיש את חלוף הזמן, אלא מאהבה), הכירו את הרעיונות שלי לגבי זהות מקוונת, בין השאר ממאמר שפרסמתי בנושא בכתב העת "פנים" אי שם ב-2005 (וכבר אז היה יותר טוב בפורמט המצגת שראו קומץ אנשים חצי שנה לפני זה בסמינר אורנים), והציעו לה לפנות אלי.

תוך פחות משבועיים היו לי תילי תילים של פרגמנטים ורעיונות, כולל גזירי ציטוטים נבחרים מבלוגים אישיים שמוכיחים את הטענות (מתוך כמה בלוגים בולטים למדי של אותה תקופה בעיקר זרוב, דודה מלכה/ליאת בר און, זו ש, עמית כנעני), והרבה יותר דימויים משמאמר רציני אמור לסבול.

ואז, בתמרון האופייני והבלתי נמנע, זה נתקע. אך ורק באשמתי. והשנים התחילו לעבור, ורשתות חברתיות צמחו והביאו חידושים בקצב מסחרר, והרעיונות כולם, פחות או יותר, אחד אחרי השני, נכתבו על ידי אחרים, במקומות אחרים ובכל כך הרבה צורות, עד שאני מראש מרים ידיים מלקשר לרב המקורות. זה לא מאמר אקדמי, אז לעזאזל עם כל זה. אם אתם מתעקשים על הערות שוליים אז תעשו לכל זה קאט אנד פייסט לוויקי ותריצו את הציטוטים בגוגל ותעשו את זה לבד. או משהו. עדיף או משהו.

האמת, שבין השאר הטקסט הזה קורס לתוך עצמו במערבולת ספירלית כי טקסט, עבורי, הוא דרך לא טובה לספר את הסיפור של הזהות ברשת. אני קורא חלק מהקטעים והם היו עובדים יותר כסרט תיעודי ערוך בקפידה, או מצגת, או קומיקס, או הצגת תיאטרון או חתיכות של מיצג אינטראקטיבי. רק לא מאעמאער. בלה-בלה-בלע…

בכלל, שפה זה מהזה רטרו, לא ככה?

למרות זאת, אני הולך לנסות, על פני סדרה של (שלושה?) פוסטים, בכל זאת להציל קצת, לפני שאני לוחץ דליט על כל הפרויקט, כי אולי יש ערך בקשירת הרעיונות, שבינתיים הפכו כה מוכרים, יחד, לאיזושהי מסגרת.

מסגרת שוודאי תהיה רעועה לפחות כמו חווית הזהות המקוונת עצמה, אם לא יותר. אם אני אצליח לסכם קצת אפילו רק לקוראת אחת, או לגרום לכמה מהחברים לחייך – די לי בכך, ואני סוגר את השער.

מי בכלל יודע מתי אני אכתוב עוד פעם משהו בכזה אורך בעברית? התחביר שלי כבר כל כך מאונגלז לפרקים שלקרוא את הטקסטים של עצמי הפך די בלתי נסבל כבר ורק מגביר את הדממה ההולכת ונגזרת שלי.

"I used to be a young promising writer, but did not seem to enjoy any of those three things"

1 המבוכות, אם לא the.

הסיפור שלנו יתחיל בסיפור על עומס קוגניטיבי שלמרות שהיינו מאוד רוצים, ולמרות שאנחנו ממש משתדלים – אין עליו גמול. לפחות לא את הגמול המקווה. לפחות לא במידה הנחוצה. לרובנו ככולנו.

אבל אני מקדים את המאוחר…

ראשי פרקים לא מחייבים:

1. רק בשביל רגע של תשומת לב
2. כשהמרק פוגש את הממשק
3. הקריוקי של האני

(ואם אתם כבר יכולים לבד להבין מה אני הולך להגיד, אתם לא חייבים לקרוא. הרשת מלאה באנשים אחרים שעושים צחוק מהעבודה באופן משעשע ו/או יעיל יותר. ראו הוזהרתם.)

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international strategist based in London, specialising in brand, creative strategy, proposition development, CX and content. He runs a boutique agency, teaches the D&AD's masterclass in strategy, and is the strategy mentor for SCA. He writes about marketing, culture and technology. הצג פוסטים מאת Uri Baruchin