באמת.
ראו הופצרתם.
במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.
אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.
זכרונו של אחד מסויים, לא לגמרי בלתי מייצג, לדאבוני, צף בי היום בניגוד לרצוני. היה לי קונספט למעין תסכית הומוריסטי בהמשכים על הווי בית ספר (הימים ימי "מה יש"), ובהבזק חנוניות כתבתי מילים חדשות, מתחרזות ומתמשקלות לסירוגין אך לא במישרין ל(תחזיקו חזק) "תשע עד חמש" של דולי פרטון, כדי שישמש אות פתיחה ליצירת המופת הסאטירית העתידה לבוא. מיותר לציין שמעולם לא המשכתי את הסדרה המבטיחה (כי היה לי יותר קל פשוט להמציא רעיון חדש שלא אבצע, עניין שאני מתמיד בו), כך שהתפקיד היחיד של האפיזודה הזאת (ורבות אחרות, זכרונות הילדות שלי מתחילים לפני גיל שנתיים) הוא לענות היום את זכרוני. לפרוסט יש את ניחוח עוגיות המדליין, ולי יש את זכרון מבט התמהון המזועזע של שלי המגניבה. שגם עבורו עדיין לא היה אז שם. היום יש.
WTF?!
וזאת הסיבה שעל אף היותי ילד כאפות, לא חטפתי כאפות. כאפות פשוט לא היו ביטוי מספיק עבור מה שהגיע לי, ורמת ה"אחרות" שייצגתי בשנים הבאות מול חברי לכיתה הותירה אותם משתוממים כל כך שלקח להם עוד כמה שנים להבין שהפתרון היחיד זה חרם (אבל אחרי שגילו את זה, הם מאוד התמידו, יאמר לזכותם).
אני מעריך ששלי, מכל מי שלמד איתי בשכבה אז, היתה הראשונה להפנים את חוקי הצנזורה העצמית שמביא איתו גיל ההתבגרות. יש דברים שפשוט לא עושים יותר, יש רעיונות שלא מוציאים יותר החוצה. אחד העלבונות הפופלאריים של הדור שלי היה: "לך, לך, יא מתלהב.". סיבה לבושה היתה כל התלהבות שלא היתה ניתנת לסיווג אל אחד מהז'אנרים המאושרים חברתית (למשל, סקייטבורדים, קורט קוביין, והאפשרות שיום יבוא ותיגע בשד).
למה? בגלל שגיל ההתבגרות מוקדש לחיפוש עצמי, ואם אתה מחליט מה אתה אוהב וגם מחצין את זה – אתה משדר שמצאת, ושאתה בעצם נוטש את משחק החיפוש העצמי. בגידה ראשונה. אם התלהבת ממשהו שלא ניתן לסווג אותו, המסר הוא שאתה לא חושב ששבטיות היא הפתרון ושאתה שבט של איש אחד. בגידה שנייה.
אני מבין בדיעבד שזה שנפל לי אסימון הצנזורה העצמית ארבעה-שישה חודשים (אני מעריך) אחרי רובם של שאר חברי השכבה גזר את גורלי החברתי עד סוף התיכון.
שלי, אגב, גדלה להיות רקדנית מוערכת. אני, נו, אתם יודעים מה יצא ממני, פחות או יותר. פעם חשבתי שיש השפעה כבירה לשנים האלה.
אבל האם המתבגרים הצעירים, שגדלים בעולם שבו תמיד תמצא עוד כמה אנשים להשתייך לשבט שלהם, עדיין מתייחסים להתלהבות כאל טאבו?
נ.ב. אני אשאיר לכם רק לדמיין כמה משימות יש לי כרגע שזאת רמת ההתחמקות שהגעתי אליה. שבת שלום.
(נדמה לי שדאגלס אדמס כותב איפשהו במדריך שאם הוא היה פוגש את עצמו של העבר, הוא היה נותן לו כאלה מכות שהוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.)
(והובס אומר: what's the point of being cool if you can't wear a sombrero?)