הצנזורה העצמית של ילדי הכאפות

אם רגעי ילדות מביכים עשויים להוות טריגר לפלאש-בקים, אני מפציר בכם להפסיק לקרוא כעת.
באמת.
ראו הופצרתם.

במסגרת נטייה לא שימושית במיוחד להיות דברים לפני שיש עבורם שם, הבנתי לאחרונה שהייתי ילד כאפות.
למעשה, אני משער שהייתי יותר מילד כאפות. אתם מבינים, כאפות הומצאו זה מכבר כשהייתי ביסודי, אבל לא חטפתי הרבה מהן לאורך השנים. כשאני נזכר בכל מיני דברים שעשיתי, אני מתקשה להבין כיצד. בסך הכל, חברי לכיתה זכורים לי כקבוצה מפותחת מכפי גילה – מהירי מחשבה, גאווה ואכזריות. לא מעטים מהם היו מכפכפים מחוננים. הייתי אף אומר היו בהם כאלה שכפכופם אמנותם.

אם כך, איך ייתכן , שחמקתי מגזר הדין, למשל, אחרי מספר מערכונים ופזמונים גרועים במיוחד שהעליתי מולם בשיעורי חברה של כיתה ו'?
איך אני עומד כאן עכשיו חי לכתוב את הפוסט הזה? נסתרות דרכי האל.

זכרונו של אחד מסויים, לא לגמרי בלתי מייצג, לדאבוני, צף בי היום בניגוד לרצוני. היה לי קונספט למעין תסכית הומוריסטי בהמשכים על הווי בית ספר (הימים ימי "מה יש"), ובהבזק חנוניות כתבתי מילים חדשות, מתחרזות ומתמשקלות לסירוגין אך לא במישרין ל(תחזיקו חזק) "תשע עד חמש" של דולי פרטון, כדי שישמש אות פתיחה ליצירת המופת הסאטירית העתידה לבוא. מיותר לציין שמעולם לא המשכתי את הסדרה המבטיחה (כי היה לי יותר קל פשוט להמציא רעיון חדש שלא אבצע, עניין שאני מתמיד בו), כך שהתפקיד היחיד של האפיזודה הזאת (ורבות אחרות, זכרונות הילדות שלי מתחילים לפני גיל שנתיים) הוא לענות היום את זכרוני. לפרוסט יש את ניחוח עוגיות המדליין, ולי יש את זכרון מבט התמהון המזועזע של שלי המגניבה. שגם עבורו עדיין לא היה אז שם. היום יש.

WTF?!

וזאת הסיבה שעל אף היותי ילד כאפות, לא חטפתי כאפות. כאפות פשוט לא היו ביטוי מספיק עבור מה שהגיע לי, ורמת ה"אחרות" שייצגתי בשנים הבאות מול חברי לכיתה הותירה אותם משתוממים כל כך שלקח להם עוד כמה שנים להבין שהפתרון היחיד זה חרם (אבל אחרי שגילו את זה, הם מאוד התמידו, יאמר לזכותם).

אני מעריך ששלי, מכל מי שלמד איתי בשכבה אז, היתה הראשונה להפנים את חוקי הצנזורה העצמית שמביא איתו גיל ההתבגרות. יש דברים שפשוט לא עושים יותר, יש רעיונות שלא מוציאים יותר החוצה. אחד העלבונות הפופלאריים של הדור שלי היה: "לך, לך, יא מתלהב.". סיבה לבושה היתה כל התלהבות שלא היתה ניתנת לסיווג אל אחד מהז'אנרים המאושרים חברתית (למשל, סקייטבורדים, קורט קוביין, והאפשרות שיום יבוא ותיגע בשד).
למה? בגלל שגיל ההתבגרות מוקדש לחיפוש עצמי, ואם אתה מחליט מה אתה אוהב וגם מחצין את זה – אתה משדר שמצאת, ושאתה בעצם נוטש את משחק החיפוש העצמי. בגידה ראשונה. אם התלהבת ממשהו שלא ניתן לסווג אותו, המסר הוא שאתה לא חושב ששבטיות היא הפתרון ושאתה שבט של איש אחד. בגידה שנייה.

אני מבין בדיעבד שזה שנפל לי אסימון הצנזורה העצמית ארבעה-שישה חודשים (אני מעריך) אחרי רובם של שאר חברי השכבה גזר את גורלי החברתי עד סוף התיכון.

שלי, אגב, גדלה להיות רקדנית מוערכת. אני, נו, אתם יודעים מה יצא ממני, פחות או יותר. פעם חשבתי שיש השפעה כבירה לשנים האלה.

אבל האם המתבגרים הצעירים, שגדלים בעולם שבו תמיד תמצא עוד כמה אנשים להשתייך לשבט שלהם, עדיין מתייחסים להתלהבות כאל טאבו?

 

נ.ב. אני אשאיר לכם רק לדמיין כמה משימות יש לי כרגע שזאת רמת ההתחמקות שהגעתי אליה. שבת שלום.

 

(נדמה לי שדאגלס אדמס כותב איפשהו במדריך שאם הוא היה פוגש את עצמו של העבר, הוא היה נותן לו כאלה מכות שהוא לא היה יודע מאיפה זה בא לו.)

(והובס אומר: what's the point of being cool if you can't wear a sombrero?)

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international strategist based in London, specialising in brand, creative strategy, proposition development, CX and content. He runs a boutique agency, teaches the D&AD's masterclass in strategy, and is the strategy mentor for SCA. He writes about marketing, culture and technology.

14 תגובות על ״הצנזורה העצמית של ילדי הכאפות״

  1. בבנות הדינמיקה הזאת מאוד שונה (אין כאפות), מצד שני הכל יותר מסובך להבין ואפילו מה אמורים לצנזר ומה לא ממש לא ברור (עד היום אני לא בטוחה עד שהמילים יוצאות לי מהפה). שרדתי בבית ספר בעיקר בזכות הלימודים, והיום אני זוכרת יותר איך לנתח פסוקי תנ"ך או מה קרה בפוטץ' במרתף הבירה מאשר סיטואציות חברתיות (כמובן שאחד מהדברים הראשונים שאמורים לצנזר בבית ספר, הוא עניין כלשהו בלימודים).

    כמובן שלפחות היה לי את היתרון היחסי בלהיות הבת היחידה שהתעניינה בD&D ודברים לקחו תפנית מפתיעה בגיל 16 שגיליתי שסקס זה כיף (ויותר קל מלנהל שיחה בלי להביך את עצמי בדרך כלל…)

    אהבתי

  2. וכמה שנים לקח לך לגלות שבדיוק מה שהפך אותך לחיה חברתית כל כך משונה הוא הדבר שיקסים נשים חכמות ויגרום להן להתאהב בך?
    אני ממש שמחה שלא עמדת במטלות שלך היום 🙂

    אהבתי

  3. זה תמיד עצוב, זכרונות ילדות, או בעצם נעורים כאלה.
    המוזר הוא שגם כאלה שהיו אכזרים ואיומים אליך, אם תשאל אותם על ילדותם, יש סיכוי שגם שלהם לא הייתה משהו…לא שאני מבינה איך זה.

    אני חיה בשנים האלה את ההפכפכות שלהם דרך הזאתי שלי וזה באמת
    לא השתנה כלל וכלל.

    אהבתי

  4. מזדהה. הדבר המדהים ביותר הוא שילדי הכאפות פעמים רבות הופכים למבוגרים המדליקים, אלה שגדלים ומתפתחים ומתגברים ונאבקים. אני יודע שהגמגום שלי, העובדה שהייתי נמוך ובעל משקל יתר היא שהובילה את הרצון העז שלי להצליח ולהוכיח. אולי זו לא הסיבה הנכונה לעשות דברים, אבל יש הרבה אנשים בריאים יותר בזכות זה.

    אהבתי

  5. ילדות זאת המצאה אכזרית. לא מבינה מי הם האנשים רפי השכל שקשרו לצינוק הזה, לתא האפל ונטול התקווה המתקרה "שנות הילדות", רומנטיזציה סכרינית.
    never again.

    אהבתי

  6. להיות "קול" אצל ילדים זה להיות כמו כולם. הילדים השונים
    או ה"משונים", בדר"כ הפכו עם השנים למבוגרים היותר מיוחדים ובולטים.
    לפעמים לקבל כאפות, או לדעת שהיית ראוי לכאפות ,ב LONG RUN משתלם.

    לא חוכמה גדולה שאתה כבר שם/או פה להתפאר/להתודות שפעם בעבר בילדות הכה רחוקה היית ילד כאפות

    אהבתי

  7. נדיבים אתם. תודה.

    רוני, נשים חכמות יודעות לא להתאהב בי. ואני מקווה שאני לא _גרמתי_ למעידות של אלו שכן. משתדל להיות פחות מניפולטיבי משהייתי בצעירותי. על חלקים של הצנזורה ויתרתי מתוך הבנת "אם תיטיב ואם לא תיטיב וגו'", אבל במקביל גם הפכתי לחיה חברתית קצת פחות משונה, מי כמוך מכיר את העורך הפנימי שלי, הרודן?
    עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן, אה?

    אקס – אני מניח שזאת שאלה רטורית, אבל בכל זאת תשובה – הויקטוריאנים, אלא מי?

    אסי (וגם רוני במידה) – גם זה מיתוס. זה נכון ש"צ'יפ און יור שולדר" (מטען? מרמור? לא יודע איך לתרגם. העברית שלי, סופית, בקאנטים) יכול להיות מוטיבציה, אבל כל כך הרבה דברים קורים ומשתנים בין ילדות ונעורים לבגרות שהנרטיבים האלה באמת לא עקביים, זאת רק החולשה שלנו לסיפורים (אני מכיר לא מעט מאגניבים שבדיעבד המציאו לעצמם ילדות עשוקה, כלומר, אולי בפנים הם הרגישו ככה, אבל שלפחות לא ינסו להתחרות אם אלו שהיה להם באמת קשה…)

    אהבתי

  8. אבל כשאחותך הקטנה הייתה עוד ביסודי, היית מספיק מטיל מורא בשביל לבוא ולגרום לבריונית התורנית לרעוד. וזה רק בהילוך, במבט, בבגדים שבחרת ללבוש. כוחן של תשע השנים המפרידות.

    במבט מהצד (או מלמטה) זה כנראה תמיד נראה מגניב יותר מאשר מה שהבאנדם מרגיש בתוכו.

    גיל ההתבגרות הוא גיל נוראי. הכל נתפס כל-כך גורלי ומיידי, ובלתי הפיך.

    רק המבוגר של היום יכול לנחם את הילד של אז- לא הגיע להם בכלל, לאלה שסביבך, להתבשם בניצני מבריקותך הייחודית.

    והשונות, היא משהו שנגזר מבחוץ פנימה. זאת תפיסה של אחרים שמשתלטת על התפיסה שלנו בנוגע לעצמנו.

    אוך.

    אהבתי

  9. אחותי – כן. והטרנץ' קואט השחור.
    אגב, המשפט שהשתמשתי בו עליה, נגנב ישירות ממשפט שאבא אמר לאסי קרסנטי, אחרי שהוא הרביץ לי והאכיל אותי חול בגן לאה, מחוץ לשעות הפיקוח.
    אני כמובן, לא יכול לחלוק את המשפט הזה עם אף אחד. אבל יום יבוא והוא יציל את חיי בשנית.

    אהבתי

  10. עשית לי פלאש בקים. עשית לי מחשבות. ככל שאנו מתבגרים, אנו עוסקים יותר ויותר בילד שהיינו. כמו שכתבה דפנה, פתאום אפשר לחבק

    אהבתי

  11. מזדהה, מזדהה ועוד איך. וכאפות היו גם היו, ולא רק. גם לי יש סצנת WTF כזו. קראו לה הילה, לא שלי. לא היה לי קראש עליה או משהו, אבל היא הייתה יו"ר ועד כיתה או משהו בסגנון, והייתה לה זכות וטו על התכנים שאני הייתי אמור להעביר ב"פינת החדשות" בשיעור חברה.

    אבא שלי ישב איתי ערב קודם והסביר לי הכל על הדברים החשובים שקורים בחדשות, ובראשם "שיחות נקורה" שעמדו להתקיים בבסיס יוניפיל בדרום לבנון.

    "את אף אחד לא מעניין השיחות נקורה שלך והשיחות חתולה שלך", היא ביטלה באחת את סדר היום שלי. את העלבון הצורב אני זוכר עד היום. לאיכות לעולם לא יהיה רייטינג.

    "רק המבוגר של היום יכול לנחם את הילד של אז", כותבת דפנה בצדק. לפעמים אני חושב שלדבילים מסביב לא היו חיים עצמאיים וכל תכליתם עלי אדמות לשמש סביבה בלתי-תומכת לילדות שלי, שתשמש כר להתפתחותי העתידית.

    ועדיין – המבוגר של היום עודנו חרד לגמרי נוכח תחושתו, אפילו בגיל שנתיים וחצי של הזאטוט – שהוא מגדל את עצמו.

    אהבתי

  12. שלי כמו שאתה יודע גדלה, התפתחה, פיה התמלא כל טוב וכל פעם אני שואל את עצמי כשאני בוהה במורן ועזרא הזאטוטים מה יפנים דור העתיד ממני ומשלי, ואז כשאני נזכר בניסיון לפתור הכל באמצעות תפוחי אדמה אני מרגיש רגוע מעט יותר בידיעה שכל זה לא משנה.

    אהבתי

כתיבת תגובה