בלי פאניקה! אני רק מנסה את תבנית הוורדפרס של רשימות

בינתיים מצאתי מעט מאוד באגים. אם אתם שמים לב למשהו או שיש בקשות – לכו על זה בתגובות.

אגב, ייבוא תוכן מרשימות לבלוג הפנקס של ליכטש עבר בהצלחה (הפוסטים שמופיעים שם בין 2003 ו-2005 יובאו מרשימות כולל תגובות), בניסוי נפרד שעשינו עם בלוג מלא תמונות ושיבושי עיצוב, גם עבד.

אני מקווה שממש בקרוב נתחיל לעזור לאנשים לעבור. לאלה שכבר פתחו בלוג וורדפרסי איפשהו, המעבר יהיה אפילו עוד יותר חלק…

וכדי לנסות ממש, הינה קצת ביאליק בתור לורם איפסום. תודה לפרויקט בן יהודה.

עֲצִיץ פְּרָחִים

מִן הַחַלּוֹן

פֶּרַח עָצִיץ

כָּל-הַיּוֹם

הַגַּנָּה יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו –

שָׁם בַּגָּן,

הוּא לְבַדּוֹ

עוֹמֵד כָּאן.

עוד בילדותם, בימים ראשונים לשכנות, נעשו שנים הללו ידידים אהובים.  היא הרי היתה בימים ההם בודדה ועזובה כל-כך! בתחִלָּה, כשדר עדַיִן הדוד סירפים בשכונה, לא רבתה הרעה: באה היתה לביתו בשליחות הדודה לשאול קדרה ונפה, ולפרקים אף היתה משחקת בחול עם בנו הקטן מַקַרקא.  הדוד עצמו אף הוא היה מְקָרבהּ: בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק, וּכשהרבתה הדודה להכותהּ – היה בא וּמצילהּ.  אבל משעקר הדוד את דירתו והחצר הסמוכה נתרוקנה – חשך עליה כל עולמה.  אין מעתה "דוד", אין מקרקא ואין כל, אבל יש "דודה" זעומה וצַיְקנית וּמכּוֹת ורעב וישיבת כלא בחצר.  הימים ימי אביב היו, זמן של עבודה זריזה וחיה במקשה וּבגן.  "הדודה" היתה משכמת ויוצאת עם הנץ החמה למקשה, אל פועלותיה, וּמאחרת לשוב עם צאת הכוכבים.  את החצר עזבה מתוך אזהרה צרודה,אבל חמורה, "שלא לצאת אנה ואנה", על מארינקא הקטנה לבדה.  מארינקא צִיְּתה ולא יצאה אנה ואנה.  כל היום היתה יושבת כלואה בתוך ארבע המחיצות ושומרת את החצר הסגורה מצדי צדדים.  לולא הכלב הקטן – שקוריפין – שנטפל אליה בימים אלו ונפשו נקשרה בנפשה – היתה מתה בשממון.  חמדה גנוזה אחת נשאה עמה בחיקה – מחרוזת של כעכים קטנים ונוקשים, שהדוד, לפני יציאתו, הניחם לה במתנה.  ימים רבים חסה עליהם מלאכלם וכל עת שנשארה לבדה היתה מוציאתם מחיקה וּמשתעשעת בהם.  בכל יום היו בעיניה כחדשים וּמוצאת בהם סגולה אחרת: צהובים הם, עגולים כטבעות וּמקשקשים כאבני חצץ… אמת, קטנים הם, אבל כמה עבים, כמה עבים… כמעט שאין להם חלל כלל.  שבע פעמים ביום היתה מונה אותם באצבע אחד אחד – וּראה זה פלא:: לעולם הם תשעה, לא פחות ולא יותר.  אבל כשגבר עליה פעם אחת הרעב, לא עמדה בנסיון ואכלתם.  מאז לא נשאר לה בעולמה אלא הכלב שקוריפין וזֵכר הדוד.  בּיִחוּד זוכרת היא יפה יפה את דבריו האחרונים של הדוד.  הוא נכנס במגפיו הגבוהים, כשהשוט בידו, אל "הדודה" להפרד ממנה, ולפני יציאתו אמר לה בלשון זו: "ראי, זקנה", – כר אמר מפורש, מִלה במִלה – "ראי, זקנה, אל נא תכי יותר מדי את התינוקת, עלובה היא, יראי את אלהים".  את הדברים המתוקים, הנחמדים, האהובים האלה, שמעה היא, מארינקא, בעצם אָזנה כשישבה על הסף וחתכה דלועים לחזירים.  לבה גָוַע מהכרת טובה, וּכשיצא הדוד ועבר על הסף – מִהרה היא ועמדה על ארבע ונשקה לו במגף מאחוריו נשיקה חטופה וחשאית, מבלי שידע… אמת, הדודה לא קִימה את צוָאתו ולא חדלה מהכות, אבל מארינקא אף היא לא פסקה מלחזור בלבה על אותם הדברים יום יום: "ראי, זקנה…" (המשך בפרויקט בן יהודה)

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and brand consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

23 תגובות על ״בלי פאניקה! אני רק מנסה את תבנית הוורדפרס של רשימות״

  1. איזה יופי!

    הערה קטנה לגבי טופס התגובה. את "לעולם" כדאי להציג בגופן מודגש במקום גופן נטוי (אין באמת גופן נטוי בעברית). כמו כן, בלוגרים מסוימים אולי ירצו (למרות שלא לא יפה בכלל-בכלל) לא להתחייב לא לשתף את כתובות האימייל של המגיבים. אולי כדאי במקום, כמו שמקובל בוורדפרס, להוסיף בסוגריים "לא יוצג" ליד הכותרת "אימייל".

    אהבתי

  2. רוני, לא בהכרח. מדובר בשתי חוויות משתמש שונות. אני לא מוצא את התיאוריה הכתובה המלאה שפיתחתי כשנרג' התחילו עם זה ובוויינט תהו לגבי זה, אבל בגדול:
    כל עוד התגובות הן בטור, הפוקוס נשאר על הפוסט, ברגע שהן מדורגות הפוקוס הוא על הדיון בתגובות. בעיני זה אחד הפיצ'רים שהכי מעודדים לקפוץ לתוך הדיון בלי לקרוא את הפוסט.

    בכל מקרה – זה ככה כאן כי זאת הבחירה בבלוג שלי. בוורדפרס אפשר לבחור לכאן או לכאן, וזה יהיה בידיים של בעלי האתרים. אני אוודא שהעיצוב לא יישבר מזה.

    אהבתי

      1. אוקיי, ואני אגיד לך משהו גם. הפוסט חשוב מאוד, אבל התגובות עליו, והדיון בהמשך, חשובים לא פחות. לא תמיד הם מתרוממים מעל עלבונות או מחמאות, אבל כשכן – זה מקנה משמעות גדולה יותר למה שנכתב.
        תודה על הנכונות להדגים:)

        אהבתי

  3. ומאחר שמצאתי את עצמי כאן במקרה כרגיל, גם אני אגיב והופ-פולי זה יהיה קונסטרוקטיבי –

    בשני הדפדפנים שאצלי מסתמנת בעיה באופן שבו הטקסטים של התגובות מתיישבים בתוך התבנית שלהן (בעיה שנובעת מהתנגשות בין שורת הטקסט הראשונה לבין כפתורי ה"קישור לתגובה" וה-"להגיב" של תבנית התגובות): כאשר שורת הטקסט הראשונה ארוכה דיה כדי להגיע לאיזור הכפתורים, הרי שבפיירפוקס שאצלי (3.0.17) השורה נשברת והמשך הטקסט יורד לשורה הבאה; באקספלורר שאצלי (7) הכפתורים פשוט עולים על השורה ומסתירים את חלקו של הטקסט. בשני המקרים זה לא נראה משהו.

    לא יודעת עד כמה זה יבוא לידי ביטוי אצל אחרים, אבל אם כן ואם זה לא ניתן לפתרון באמצעים משוכללים אחרים, אולי כדאי פשוט להגדיל את המרווח האנכי העליון (שבין שורת הטקסט הראשונה של התגובה לבין גבול תיבת התגובה).
    ___

    משונה לעשות את זה שוב אחרי כל כך הרבה שנים. ממש כמו הומאז' לסבב ההערות הראשון על הפורמט של רשימות…

    אהבתי

    1. הי גלעד. האמת שלא ממש נוכל, כי אמנם יש לנו זכויות יוצרים על העיצוב והלוגו, אבל כמובן שלא נרדוף עם עורכי דין אחרי מי שינסה.
      אבל – נוכל לחסום אותם מלהשתמש במיני-באנר שיסמן את בעלי האתרים השונים כמשתתפים בפרויקט.
      ומעל הכל – אנחנו סומכים על הרגולציה העצמית של הבלוגוספירה ואימת גוגל – תחשוב איזו פאדיחה זאת תהיה למישהו להתחזות לאתר רשימות בלי להיות באמת חלק מהפרויקט.

      בסך הכל, אם מישהו היה ממש רוצה לחקות אותנו זה כבר היה קורה…

      אהבתי

    1. זאת ברירת המחדל, את יכולה לשנות את זה אצלך.
      ויש גם אפשרות לדרוש הרשמה או לאשר ידנית כל תגובה וכו'. אבל זה הכל אופציות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s