מחשבות בעקבות ראיון (נוסף) ולקח

זה די מצחיק לכתוב את הפוסט הזה אחרי הפוסט הקודם. כי לא תיארתי לעצמי שיזומן לעצמי כזה "מקרה קצה" כל כך מהר.
באוגוסט של שנה שעברה יצר איתי קשר עידו הרטוגזון, כותב שאני מעריך מאוד ואז עדיין כתב נענע (ובעל אתר ברשימות), בעניין לינקים שלו שהופיעו בקולקטיב. בשולי הדברים, הוא הציע לראיין אותי על מיזמי קונספציה ויזמות תרבותית באינטרנט. אני די סרבתי/התחמקתי. הרגשתי שאין לי מה לחדש בעניין שלא אמרתי קודם, וגם הזכרתי שמיזמי קונספציה זה שלושה אנשים. הסכמנו לדחות את זה.

לקראת סוף הביקור שלי בארץ עידו יצר קשר שוב. שוב הייתי מסויג – אמרתי לו שהרגע ראיינו אותי לדה-מארקר וזה נראה לי קצת מוגזם. מה כבר יש לי להגיד? וגם יש את העניין החשוב שקונספציה זאת קבוצה של אנשים.
אז עידו אמר שיש עוד כל מיני נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם, שהם יותר בתחומי עיסוקי האחרים.
בשלב הזה הרגשתי שלסרב להתראיין יהיה יותר יהיר מלהתראיין (ואולי, בסופו של דבר, זה לא. קשה לי להכריע בעניין).
בקיצור – נפגשנו לשיחה מאוד נעימה בתל אביב, שהתוצאה שלה היא ראיון שעלה בינתיים בנענע ובבלוג של עידו (זאת הכתבה האחרונה שלו באתר נענע, אותו עזב בינתיים), ומתמקד בחלקים של השיחה שדנו בקונספציה, רשימות ויזמות תרבותית. הבנתי מעידו שיהיה לראיון הזה גם המשך בפוקוס קצת אחר – שמתמקד יותר בעניינים של שיווק.

עכשיו, שיהיה ברור – הראיון הזה מחמיא מאוד. מאוד. אני מרגיש קצת נבוך מחלק מהסופרלטיבים שעידו בחר לכתור לי ולמיזמים שאני מעורב בהם. באמת, אני לא בטוח שאמי הורתי היתה מוציאה תחת ידיה טקסט כל כך מחמיא. בהקשר הזה, אני מקווה שהקוראים הנבונים ישימו לב מה החלקים שאני אומר ומה החלקים שעידו אומר בראיון.
בי נשבעתי – השתן שלי במקום הנכון.

אבל, אבל, אבל. בכל זאת אני מרגיש קצת מוזר. אולי זה גם הצד הפולני שלי – זה שאם לא מפרגנים לו נעלב, ואם כן מפרגנים לו מרגיש נבוך ואשם.
אבל זה יותר מזה – ועל זה כבר התנצלתי בפני שותפיי.
בגלל תפקידים שלקחתי על עצמי במיזמים שלנו, יוצא לפעמים שאני נתפס כפנים היותר ציבוריות של מה שאנחנו עושים. לטוב ולרע.
לרב זה לרע – מבחינת להיות המטרה של חיצי ביקורת ארסיים וטרולים, מבחינת לקבל מכתבי משטמה מאנשים שרצו אתר ברשימות ונענו בשלילה וגם סתם צרות עין. לפעמים זה אומר שכשכותבים דברים טובים, אפשר להבין כאילו אני לוקח יותר קרדיט משמגיע לי.

אז קודם כל – במיזמי קונספציה, יש תמיד שלושה אנשים. מה שאנחנו עושים לא היה קיים בלי העבודה וההשקעה של אילן גליני וירדן לוינסקי.
וזה בלי למנות מתנדבים מזדמנים יותר ומזדמנים פחות שעזרו לנו לאורך הדרך. איתי בנר, שהחליף אותי בכתיבת הקולקטיב בתקופה של שוק המעבר ללונדון ומושון זר-אביב שבלעדיו אירועי הלייב לא היו מה שהיו, הם דוגמה לשניים שתרומתם משמעותית במיוחד.
אילן עושה את העבודה הכי מורטת עצבים, שלא לומר משעממת, אבל היא המנוע שהכל רץ עליו. והוא עושה את זה אחרי שכל היום הוא מתעסק עם דברים דומים, רק יותר מאתגרים, ואני מעריך שזה הדבר האחרון שחסר לו. אילן הוא בדרך כלל השם הראשון שאנשים שוכחים להזכיר בהקשר של המיזמים שלנו. זה עושה לי רע כל פעם מחדש.
וירדן, בכלל, הוא האבא של קונספציה, וגם של המיזמים ה"פרה-היסטוריים" מהם כל השותפות הזאת נולדה. הכישורים הרב-תחומיים וההספק של הבנאדם זאת פשוט תופעה, ואם מישהו רוצה לראיין מישהו – הוא אדם יותר מוכשר ומעניין ממני, ומרב מי שאני מכיר. גם מבחינת זמן השקעה, סדרי הגודל שלנו אולי דומים, אבל יש כאן הבדל אחד – שאת כל רומן קונספציה המתמשך ירדן עשה במקביל ללימודי רפואה, סטאז' והתמחות בפסיכיאטריה (שנחשבת לאחת הארוכות והקשות) ושבשלב זה יש לו כבר שני ילדים.
להיות שותף לעשייה שלו כבר כמעט עשור זאת אחת הזכויות הגדולות שנפלו בחלקי.
זהו.
כשאני מסתכל על עשר השנים האחרונות, ובעיקר כשהראיון עלה יום אחרי יום הולדתי ה-33 שחל אתמול, אני יודע שהשותפות הזאת היא התקלה המופלאה של חיי.

אז אתמול, אחרי קצת זמן התבשלות החלטתי שמעתה ואילך – אם זאת רק "תגובה לתקשורת", אז בסדר. אם זה על תחומים אחרים שהם "רק שלי", אז בסדר. אבל אם זאת ממש כתבה שמתמקדת במיזמים, אני לא אסכים להתראיין יותר לבד. רק אם מראיינים גם את השותפים. זהו.

נ.ב.
כן כן. the lady doth protest too much, אני יודע. מן אמביוולנטיות שכזאת שלא ברור לי מה קפץ עלי שאני חולק אותה בזירה הציבורית. הבלוג הזה לא יהפוך לאישי פתאום. מקווה שתסלחו לי.
(ואולי בכלל כל העסק היה צריך להידחות על הסף מעצם זה שעידו בעל אתר ברשימות)

נ.ב. 2
והערות קטנוניות: א. אני כן מפריד בין זכר ונקבה ברבים. זה ממש ג'וק שלי. אז המקרים שבהם יש "הם" במקום "הן" זה לא אני. ב. בנענע נפל באמצע הראיון משהו שאמר להיות תת כותרת או משהו כזה, אבל בגלל אי בידול טיפוגרפי נראה מוזר. ג. גם אני מזועזע מכמות השימוש שלי במילה "נורא". זה פשוט נורא העניין הזה. ד. ובאותו עניין כל העצות שניתנו לי איך לדאוג לא להתאנגלז בעברית שלי, ובעיקר בתחביר שלה – לא עזרו. עצוב. פעם, בנעוריי, הייתי בנאדם רהוט יחסית, היום – מה זה הדבר הזה?!

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and branding consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

11 תגובות על ״מחשבות בעקבות ראיון (נוסף) ולקח״

  1. הגבתי בבלוג של עידו,אבל לא הזכרתי את אילן, כי לא הייתי מודעת לחלק שלו ב"רשימות". אז אלף תודות גם לאילן. חשוב לי להודות לכל העושים במלאכה. כבר קרה לי בעבר שהצטערתי אחרי שלא הודיתי לאנשים שמן הראוי היה שאודה להם, ואני לא רוצה להצטער שוב.

    אהבתי

  2. סחתיין אורי,
    היה נעים לקרוא את הראיון – בהחלט מגיעות לשלושתיכם (ולשותפים) שירי הלל ותודה. ורשימת התגובה שלך היא תענוג צרוף.
    אביב

    אהבתי

  3. טוב שאתה מפרגן לאילן וירדן.

    אבל לגבי העניין השני: אין דרך טובה להגיב למחמאות, אז עדיף לא להגיד כלום. גם הצטנעות עלולה להתפס כמעושה, ואז זה גרוע לא פחות מיוהרה.
    או כמו שאמרו גם לי כשהגבתי ככה: אל תהיה פולני.

    אהבתי

  4. שלום אורי,

    אני מצטער שהראיון איתי גרם לך להצטרך לעשות החלטות קיצוניות לגבי המגע שלך עם התקשורת, אני לא אוהב לחשוב על עצמי כעיתונאי שגורם לאנשים למצבים כאלה אבל כנראה שלפעמים פרגון יכול לסבך לא פחות מביקורת…

    כמי שהיה שם אני יכול להעיד שאורי דווקא סיפר לא מעט בכלל על המיזמים של ירדן ועל חלקו הארי של ירדן בעשיה. לצערי משיקולי עריכה (מה לעשות, זה היה פחות נושא הכתבה) החלקים האלה נפלו ומה שנשאר זה בעיקר ההערה בסוגריים על כך שאורי ברוכין מתעקש שירדן לוינסקי הוא המייסד האמיתי. אני יודע שזה תחליף דל, אבל כעיתונאי אלו היו גבולות התמרון שלי בנושא במקרה הזה.

    בנוגע לנושא הראיון, אני מתנצל אם זה לא יצא בדיוק כמו שרצית. כבר במהלך הראיון היה ברור שחילקנו אותו לשלושה חלקים: שיווק, רשימות/קונספציה, יזמות תרבותית. שני החלקים האחרונים הם אלו שהופיעו בראיון בנענע, בגלל האכסניה. (אגב, חיפשתי במהלך כתבות על רשימות, ולא ראיתי משהו מהסוג הזה שהתפרסם עד היום, אז אלא אם כן אני טועה אני לא בטוח שגם הזווית הזו הייתה מיותרת עד כדי כך, אבל אולי פספסתי משהו).

    את השיחה על שיווק שאודה ואתוודה שהייתה החלק המרתק ביותר מבחינתי אני מתכוון באמת לפרסם בבלוג בשבועות הקרובים, ואני מקווה שהיא תעורר פחות חוסר הבנות ומבוכות… 🙂

    ואסכם בנימה חיובית, נראה לי שגם היו הרבה קוראים שכן נהנו מהכתבה, ובעיני זה מה שחשוב.

    רק טוב ושבוע טוב,

    עידו

    אהבתי

  5. עידו, אלה החלטות שהייתי צריך לעשות מזמן, הראיון היה רק קטליזטור.

    כמו שכתבתי, מצאתי את התוצאה מאוד מחמיאה. האמת שגם לראשונה הצלחתי להגיד כל מיני דברים שעד היום לא תמיד עברו.

    זה שיש אנשים שמשום מה חושבים שאני המו"ל שלך – זאת כבר בעיה שלהם. אנחנו לא מו"לים ולא עורכים של רשימות. ויש מספיק עדויות בשטח לזה. אני מניח שהביקורות האלה יחזרו גם בחלק השני, אפילו שהוא שיחה שעולה רק אצלך בבלוג.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s