יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק

184329880_b054156808_m.jpgהכול התחיל בסוף אביב 2002. אז גיליתי את הבלוג של mושלמת12 באתר הבלוגים בלוגישרא. נכון לאותו זמן זה היה אתר הבלוגים העברי-ייעודי היחיד.

לmושלמת12 היה בלוג מדהים, שהתמקד בשילוב אקלקטי של יומן אישי, בלינקיז ודוליז. היא הייתה תוספת מבורכת לבלוגישרא. הכרתי בלוגים כאלה בחו"ל, ומאוד שמחתי שמתחילים לראות כאלה גם אצלנו.

הפוקוס של בלוגישרא באותה תקופה היה מאוד שונה. הוא היה מלא בבלוגרים מבוגרים יחסית שכותבים על אקטואליה, מדע, ספרות, תרבות וטכנולוגיה. על הרקע הזה, הרגשתי שהתוספת הרעננה לא מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לה. נכון, היו הרבה בלוגרים שברכו אותה ואת שכמותה על הצטרפותן. אחד מהם אמר: "זה לא סוג התוכן שמעניין אותי, אישית, אבל יש מקום לכל הסוגים אצלנו." לא כולם היו כאלה. בעיקר בנטייה הישראלית לזלזל בנערות צעירות, ואולי קצת שטחיות. אולי יש משהו בקלות הדעת שלהן שמאיים על חלק מהאנשים. ואכן, הרבה בלוגרים בבלוגישרא לא אהבו את הסגנון הזה. "סתם פוסטמה" הם קראו לה, ולאלה שדמו לה נתנו את הכינוי "פאקצות". הם היו כותבים להן בתגובות שלפוסטים שלהן על החיים הקטנים שלהן, ולעיצובים המפגרים אין שום ערך. כמה נערות שהכרתי אמרו שבכלל מיותר לפתוח בלוג – שזה כאב לב וזה כאב ראש, ועדיף להמשיך בפעילות הלא מקוונת במה שהתחיל כמועדוני החלפת מכתביות, ולפרסם את העיצובים שלהן במגזינים ייעודיים.

התחום של הבלוגים בארץ היה צעיר אז, ולא היה ברור איך יתפתח. כשאני רואה את הפריחה של בלוגים כאלה כיום, אני חושב שיכול להיות שהדאגה הייתה מוגזמת, אבל הייתה לנו תחושה שאם לא נעשה משהו, ייקח המון זמן עד שיבינו כמה חשובה התופעה שהם מכנים "בלוגי פאקצות", ושבעצם יש המון ערך בזה שכל נערה יכולה לפתוח בלוג ולהתעסק בדברים האלה. חוץ מזה, אני זוכר שירדן אמר בנחרצות אופיינית: "אני רוצה שיהיו בלוגים שמעניינים אותי גם בעברית, ולא רק שניים-שלושה, הרבה. אותי מעניין מכתביות ומדבקות, בלינקיז ודוליז. זה הרי עולם ומלואו. אני לא מבין למה ההצטרפות של נערות שכותבות בעברית לרשת כל כך איטית, הן לא מבינות שלהיות באינטרנט זה מושי-מושלם עבורן?"

ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות כדי שבלוגים כאלה יוכלו לפרוח גם אצלנו, שיהיה לנערות מקום שהן מרגישות בו טוב. אולי אפילו מקום שמושך עוד נערות מסוגן לעשות את הצעד הזה ולפתוח אתר אישי. לצאת מהמועדונים, מסיבות הפיג'מות, ומגזינים כמו "עולם הדולי" או "בלינקיז הערב", ולהתחיל לפעול באופן עצמאי ברשת.

במקביל למחשבות האלה, יום אחד, אחרי ששיבחתי בניוזלטר שלנו את העיצובים של קארין13המהממת, וכתבתי כמה חבל שרק קוראי "בלינקיז הערב" נהנים מהם, קבלתי מכתב מאחד מהקוראים, צביקה, איש נבון שאני מאוד מעריך, וכנראה חלק איתי את אהבת הקו העיצובי המיוחד שלה. צביקה כתב:"אם אתה כל כך אוהב את העיצובים שלה, למה שלא תקימו לה בלוג?".

זה הפיל לי את האסימון, והתחלתי לדבר עם אילן וירדן.

הרעיון היה – אנחנו נבנה פלטפורמת בלוגים במיוחד בשבילן. במיוחד בשביל הנערות המוכשרות והמהממות האלה. עשינו גישושים אצל כמה נערות שהכרנו. גם כאלה שכבר היה להן אתר, אבל לא בלוג, וגם כאלה שידענו שהן מוכשרות וימצאו בבלוג משלהן תועלת, אבל נרתעות מלכתוב לצד כל הבלוגים כבדי הראש של בלוגישרא. "ישראבלינק", נקרא לפלטפורמה שלנו (הרעיון לשם היה של קארין מ"בלינקיז הערב").

התחלנו לתכנן את את הפלטפורמה במחשבה על הצרכים שלהן, היא לא הייתה מאוד שונה מפלטפורמות אחרות, אבל השתדלנו ליצור משהו ידידותי ונוח, עם מראה שהן ירגישו בו בבית, ויחמיא לעיצובים שלהן. עוד דבר חשוב שהחלטנו – כדי שהן יוכלו להיות רגועות ולפרוח באמת, וכדי לשמור על האופי השונה של הפלטפורמה, נגדיר תנאי קבלה פשוטים של גיל, מין וניסיון קודם בעיצובים. הרי לא צריך עוד בלוגישרא בישראל…

בתקשורת אמרו שזה רעיון מעניין, שעוד צריך לראות מה יצא עם זה, אבל שיש משהו שזר לרוח האינטרנט ברעיון להקים פלטפורמה שלא פתוחה לכולם. היינו מודעים לזה, אבל הרגשנו שזאת מניפולציה מודעת שדרושה כדי למשוך נערות חובבות עיצוב. כמה בלוגרים נחשבים היו הרבה פחות סלחנים. מה פתאום להקים פלטפורמת בלוגים שמיועדת כולה ל"פאקצות"? מה?! הן יותר טובות? הן יותר מעניינות? מה?! הם שווים פחות מהן? ככה זה עם חלק מהאנשים, מעדיפים להשתמש בכינויי גנאי ולהסתכל על חצי הכוס הריקה.

הרי זה לא היה העניין מבחינתנו. רבים מאלה שגינו את המהלך שלנו היו בלוגרים שקראנו והיינו חלק מהקהילות שלהם. זה היה די מעליב להיתקל בכל הכעס הזה מאנשים שאהבנו והערכנו את הכתיבה שלהם. מה לעשות שרצינו לעשות משהו שיביא יותר נערות מוכשרות לרשת?

המתונים שבהם אמרו: "אוקיי, פאקצות, טוב ויפה. אנחנו מכירים משנים את העניין שיש לאורי וירדן לבלינקיז, וספציפית לדוליז, אבל מה עם בלוגרים שכותבים על ספורט, או זיונים? גם הם חלק חשוב בפוטנציאל של המדיום, וגם הם חריגים בבלוגישרא. מה? לא מגיעה להם פלטפורמה?" הם צדקו כמובן, אבל בגלל שעשינו את זה בהתנדבות ובזמננו הפנוי, החלטנו להתחיל ממה שהיה נראה לנו חשוב ומעניין באופן אישי. המיקוד הזה (שהוא עדיין די רחב, כי כל בר דעת יודע מה המרחק בין יומן אישי ובלוג דוליז, למשל) היה חשוב להצלחת הקונספט של "ישראבלינק" אני עדין מקווה שמתישהו נצליח לעשות גנריזציה לפלטפורמה שלנו, ונוכל פשוט לתת אותה לכל מי שמעוניין.

יש ימים שאני חושב שאולי טעינו – הסיבה הראשונה היא שלמרות הסברים ברורים באתר, באופן יומיומי, אני ממשיך לקבל פניות מבלוגרים שהם בבירור לא נערות צעירות שכותבות יומן אישי או מתעסקות בעיצובים, וגם מכאלה שברור שהם מבוגרים מדי או שאין להם מספיק ניסיון בעיצובים. רובם לא מגיבים בהבנה כשאני מנסה להסביר להם שזה לא סוג הפלטפורמה שאנחנו מנסים ליצור. "אנחנו רוצים לטפח את הנערות האלה", אני כותב להם. "לא בגלל שהן יותר טובות מסוגים אחרים של בלוגרים, אלא בגלל שאנחנו מרגישים שהן הולכות לאיבוד, או אפילו נמנעות מלפתוח בלוג בין ים הבלוגים השונים של בלוגישרא. אנחנו רוצים לבנות להן מקום שירגישו בו טוב – חופשיות להיות הן עצמן, ולהתמקד בתרומה הייחודית שלהן לתוכן ברשת."

הסיבה השנייה לספקות, זה שכבר משלב מאוד מוקדם, כמה מבלוגי העיצוב שעלו אצלנו, התחילו לכתוב על אקטואליה, ספורט ומדע. הייתה לנו החלטה חד משמעית לא להתערב בתוכן ולא לערוך. לתת להן חופש מוחלט ואחריות מלאה על התכנים שלהן. מרגע שנערה מקבלת אצלנו אתר הוא שלה – שתעשה מה שהיא רוצה. קיווינו שנימוס ואתיקה ישמרו על זה שאם מישהי מקבלת אתר בגלל הכישרון שלה בבלינקיז, היא תמשיך להתמקד בזה, או לפחות תשלב בלינקיז כשהיא כותבת על אקטואליה. זה לא תמיד קורה, ותמיד חבל לראות מישהי מוכשרת מתבזבזת על אקטואליה. למרות שאישית אני מבין שזה מאוד מפתה לכתוב על מדע, גם אני חוטא בזה לפעמים.
עדיין, הנחמה היא בזה שאנחנו אחד המרכזים העיקריים ברשת לבלינקיז ודוליז בעברית, ושלעתים קרובות פונות אלינו גם מעצבות שלא הכרנו, מעלות אתרים מושי-מושלמים ועושות בהם דברים mmש מאממים.

התחום לא נשאר באותו מקום בו היה לפני שלוש שנים, אבל גם היום, כשכבר ברור לכולם שבלוגים יכולים להיות גם יומנים אישיים של נערות צעירות, עדיין רבות מהן בוחרות לפנות אלינו ל"ישראבלינק" כדי לקבל אתר. אני מבין אותן – הן יודעות שבגלל שיש אצלנו ריכוז גדול של כותבות כאלה: יומנים אישיים, בלוגי עיצובים, בלוגי בלינקיז ובלוגי דוליז, הן גם ירגישו טוב, גם יקבלו כלים במיקוד שמתאים לפיתוח בלוגים מהסוג הזה, גם יקבלו תמיכה טכנית (חלק גדול מהן טכנופובי למדי) והכי חשוב ימצאו אותן בקלות הקוראות והקוראים שמחפשים בלוגים של עיצובים, דוליז, בלינקיז, וכל שאר תחומי העיסוק והז'אנרים העשירים שמאפיינים נערות צעירות בישראל.

בלי פרסום ובלי תקציב, באוקטובר בקרו אצלנו כמעט חמישית מהגולשים בישראל. מי היה מאמין שכל כך הרבה אנשים מתעניינים בתוכן מהסוג הזה? בעיקר בהתחשב בזה שערוצי התקשורת בישראל מפוצצים בתרבות ואמנות, מדע ופילוסופיה. דברים מהסוג הזה. אבל מסתבר שהקהל בישראל זקוק לדוליז, ולא מספיק לו איזה מגזין עיצובים שתקוע בשעה שאף אחד לא רואה טלוויזיה.

לסיכום, אני באמת מקווה שעשינו את הדבר הנכון. ואם להיות כן – רב הזמן אני די משוכנע בזה. עדין יש לא מעט פליימינג כלפינו, אבל רובו מגיע מאנשים שמתכחשים לזה שהם עצמם רוצים להיות פאקצות. לא מבין אותם, הייתי רוצה לראות אותם משקיעים עשרה אחוז ממה שהשקיעו הנערות שכותבות אצלנו בללמוד איך לעצב דולי כמו שצריך.

עדכון 7.12: הסיפור עלה גם בNRG. ואף קיבל שם לוגו רשימות נוצץ מעשה ידי המעצבת שלהם.
למרות שעושה רושם שרב האנשים שקוראים את הפוסט מבינים את הכוונה, יש כמה קולות בישרא שנראה שהחמיצו את כוונת המשורר וחושבים שיש בטור סרקזם או התנשאות כלפי בלוגריות צעירות. אז למען הסר ספק וליתר ביטחון, רמזים עבים לנמשל:
אם יש סרקזם בקטע הזה, הוא מופנה אל אלה שקוטלים החלטה לבחור ולטפח תחום מסוים או קבוצה מסוימת, כאילו להגיד על משהו שהוא טוב ומעניין מיד אומר שכל האחרים רעים ומיותרים. זאת נטייה די נפוצה בתרבות המקומית שלנו לראות את הבחירות של האחר, כאילו הן מנסות לכפות עליך משהו. חבל.
הניסיון שלי בסיפור הדמיוני הזה, היה להראות שבסך הכל החלטנו לקחת קבוצה מסוימת שמבחינתנו היה אפשר לטפח אותה וליצור בעזרת זה משהו טוב. באותה מידה, בעולם אחר, בו מאזני הכוחות אחרים, ותחומי העניין שלנו שונים, היינו יכולים להחליט ללכת על כיוון אחר, אם כיוון כזה היה מעניין אותנו אישית.
בעיני גם "פאקצות" וגם "פלצנים" הם כינויי גנאי די מכוערים שמשקפים שיפוט אישי ומתעלמים מהמציאות שגדולה מזה.
זה לא שאין בעולם אנשים שראויים לכינויי הגנאי האלה, אבל לרב הם לא אלה שהכינויים האלה מופנים אליהם.
מאוד קיוויתי שיהיה ברור ממה שכתבתי, ומדברים אחרים שכתבתי – לאחרונה ומאז ומתמיד, שאני חושב שיומנים אישיים הם דבר מאוד חשוב וראוי. אישית, רובם פחות מעניינים אותי מז'אנרים אחרים, אבל זה הכול. יש לי המון חיבה כלפי הקבוצה שמרודדת בעזרת הכינוי "פאקצות", ולמרות שחטאתי בשימוש בכינוי הזה בעבר אני אשתדל לא לחזור על זה.

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and branding consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

20 תגובות על ״יקום מקביל: איך הקמנו את ישראבלינק״

  1. ממש חכם. בזבזתי 10 דקות כדי להבין שאין אתר כזה "ישראבלינק".

    מילא שזה מופיע פה, אבל ב- NRG? החליטו לבזבז את הזמן של הקוראים?

    אהבתי

  2. יריב, אני מתנצל על אי הנעימות, אבל הכותרת "יקום מקביל" והעובדה שבכותרת המשנה בנרג' כתבו "אורי ברוכין הוזה יקום מקביל" אמורה לעזור.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s