מי בנה את כיכר השוק של הטוקבקים?

pillowfight.jpgהטוקבקים בישראל הפכו להיות כמו מזג האוויר, כולם מדברים עליהם ואף אחד לא עושה שום דבר.
מעבר מהיר על אוסף הלינקים שלי בנושא, שתופח תדיר, מראה שרב הדיון בטוקבקים מתעסק עד היום בטוקבקיסטים – עד כמה הם תרבותיים או לא? האם שיח כזה הוא לגיטימי? מי צריך או לא צריך להגביל אותם?

גם התומכים וגם המתנגדים מדברים על הטוקבקים כמראה של התרבות הישראלית, ומצמצמים את האחריות של האתרים על מה שהולך שם. זהו עיוות מובהק של המציאות, מאחר והאחריות של האתרים לתרבות הטוקבקים היא גדולה מכפי הנראה.
לתקשורת יש יותר אחריות לשיח הטוקבקיסטי משנדמה לה. הדימוי החביב על הפרו-טוקבקיסטים בקרב עורכי האתרים הוא כיכר השוק. אם כך – הגיע הזמן שיסתכלו איזה מן כיכר שוק הם בונים באתרים שלהם, ואיזה חוקי עזר עירוניים הם יוצרים שם.

התקשורת אוהבת את השוק, לקראת הבחירות היא מלווה את הפוליטיקאים לסיורי השוק שלהם, הרבה צבע יש בכתבות האלה, כאשר בין ברבורי הפוליטיקאי מושחלים ציטוטים עסיסיים וקריאות ביניים של בעלי הדוכנים ובאי השוק. כולנו יודעים שהאופן בו מיוצגת החברה הישראלית בכתבת הביקור בשוק הוא מוטה ומעוות, שזהו חלק ממשחק מוסכם של הפוליטיקה והתקשורת, ושהאזרחים שמשולבים בו הם כלי משחק. הם לא שם כאנשים שלמים המביעים את דעתם, הם שם בתפקיד שבלוני שלוהקו אליו. הפוליטיקאי נשאר במקומו, וההמון נשאר במקומו, והמבע התקשורתי בסיטואציה הזאת, אינו תמים כפי שנדמה.
גורלם של הטוקבקיסטים דומה.

ממשק ומדיניות הטוקבקים הישראליים, בהובלה של ynet, הם המקבילה לעריכה המגמתית של תיאטרון השוק. למערכות האתרים יש שליטה על הסביבה של הטוקבקים ומדיניות הסינון שלהם. מערכות האתרים מעצבות את תרבות הדיון בטוקבקים. הן עושות זאת באמצעות ההחלטות שלהן, שחלקן לא מודעות ונובעות מברירות מחדל היסטוריות, לשלוט בצדדים מסוימים של החוויה ולהפקיר אחרים.

חופש הביטוי שמאפשרת הרשת הוא מהפיכה גדולה בעלת ערך רב, אבל עלינו לזכור שמדובר במדיום שהתקשורת בו היא טקסטואלית, וקבועה בממשק אינטראקטיבי המעוצב בדרך מסוימת. עלינו להכיר, כצעד ראשון, במרחק בין העולם שזכה בחופש הביטוי ובין האופן בו העולם הזה מיוצג בטוקבקים. בעיקר מאחר והייצוג הטוקבקי יוצר תמונת עולם מעוותת.

מדגם גורמים:

  • אולי האשליה המטעה ביותר היא העובדה שטוקבקים "אינם מכילים שקט". אם אדם בודד צועק בכיכר השוק בזמן נאום של מישהו, הדממה של כל אלה שאינם צועקים נותנת קונטקסט ופרספקטיבה למה שאמר, אם הקהל מזדהה איתו, ישמעו מלמולי/צעקות תמיכה. בממשק הטוקבקים, הרב השקט אינו מיוצג, והמיעוט המגיב הוא חזות הכול. זה מגביר את הכוחות של דעות המיעוט באופן לא פרופוציונלי, ומעוות את תמונת המציאות.
  • חשיפה של כותרות ההודעות בלבד – משמעותה שכותרת ההודעה היא האמצעי העיקרי של הטוקבקיסט לגרום לקוראים לקרוא את תגובתו. זה מעודד שימוש מניפולטיבי ופרובוקטיבי בכותרות.
  • רשימת הטוקבקים הממוספרת ללא שום הירארכיה או מנגנון להצפת טוקבקים מומלצים (בין אם בעיני המערכת או בעיני קהל הקוראים) גם היא מעודדת טון פרובוקטיבי, מאחר ולא מציעים לטוקבקיסט שום דרך טובה יותר להישמע בין ההמון.
  • האופן בו מוצגים שמות המגיבים, והאופן בו מנותק כל טוקבק מטוקבקים אחרים שכתבו, משמעו ששימוש בזהות עקבית קשה ואינו מתוגמל, זה כמובן מעודד להמשיך להשתמש בזהויות אד-הוק, שמאחוריהן הטוקבקיסט מרגיש פחות אחריות למה שהוא כותב ואין לו מה להפסיד, המניע היחיד שקובע את התנהגותו הוא רצונו להישמע, בין אם על ידי כותב המאמר, "התקשורת" או שאר הקהל. על עניין זה נכתב כבר רבות.
  • המסננת של המערכת קלה במיוחד, ובכך הם נותנים את אותו משקל למי שהגיב "אני ראשון!!111" ומי שכתב 500 מילה מנומקות. שוב – זה מעודד שימוש רדוד בחופש הביטוי שמאפשרת האינטרנט. ושוב – לקהל עצמו אין דרך לקרוא הידד או בוז, כולם שווים. שוויון שקרי כי הוא מעצים את כוחם של הקיצוניים ויוצאי הדופן באופן לא פרופורציונלי למספרם האמיתי. בעולם בחוץ, לצד מנגנוני דיכוי, יש גם מנגנונים שמציפים כלפי מעלה אנשים שדעתם משקפת את קול ההמון, בעיקר בחברות דמוקרטיות. אלה לא קיימים כרגע בטוקבקים באתרי החדשות בישראל. נתקשה למצוא שם את המנהיגים החדשים.

ניתן להמשיך את הרשימה הזאת ולפרטה בהתאם לדקויות השונות של ממשקי הטוקבקים השונים. אבל נראה שהנקודה הובנה.

אם כן, עלינו להשלים עם העובדה שהטוקבקים אינם מייצגים את המציאות. הם אינם "מראה של תרבות השיח הישראלית", אלא ייצוג של אספקט מאוד מסוים וצר של תרבות זאת. בדיוק כמו שתרבות השיח של "פופוליטיקה" שונה מזאת של הראיונות של יאיר לפיד ועדין שתיהן מייצגות צדדים חלקיים של המציאות הישראלית. ויותר מזה, הממשק הנוכחי אומר שטובקים מועדים מראש לעוות את תמונת המציאות. אם כך – באחריות מנהלי האתרים הישראלים לעצב את החוויה באופן שממתן את הנטייה הזאת. סביר שפורמט התגובות לא יוכל להעביר תמונה מייצגת לעולם, אבל זה רק יחדד את חשיבות עיצוב המרכיבים בחוויה שכן יאזנו את המצב הזה.
הממשק והשיטה מקבעים את דמות הטוקבקיסטים כאספסוף – אולי חלק מאנשי התקשורת המסורתית אכן תופסים ככה את היחסים בינם ובין ההמון.
טוקבקיסטים יקרים, עובדים עליכם.
מה שנותנים לכם הוא חופש דיבור ודמוקרטיה רק במובן השטחי והפופוליסטי של המושגים, ומעצם בעלותם על הממשק והחוויה מעצבים את תרבות הטוקבקים המתלהמת שנגזר עליכם לחיות בה.
ההזנחה של זירת הטוקבקים לכוחות השוק מובילה אספקט חשוב של השיח הציבורי באותו מסלול בו מוליכים אותו כוחות השוק שהשתלטו על ערוצים אחרים, כמו הכותרות המתלהמות של העיתונים, וכמו ערוץ 2 שמתנהל לרב לפי ההמצאה הפיקטיבית של "מסעודה משדרות".
אולי "הטוקבקיסטים" לעד יישארו סוג של "מסעודה", אבל זה לא חייב להיות ככה.
כרגע, הטוקבקים כופים רלטיביזם כוחני על ציבור שרוצה פלורליזם. יש מספיק מנגנונים שמשכנעים את הציבור שכוח הוא הדרך היחידה, באמת שלא צריך עוד אחד.

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and brand consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

30 תגובות על ״מי בנה את כיכר השוק של הטוקבקים?״

  1. הטוקבקיסט כאספסוף אינו דימוי כה רחוק מהמציאות. כלומר הטוקבק הינו רק אחת הזירות להגיב לדברים שנכתבים באינטרנט. הבעיה היא אולי בדימוי כיכר השוק. קח את הייד פארק כדוגמה. אתה יכול לצעוק או להריע לנואם ואתה יכול לקחת כיסא, לעמוד 15 מטרים ממנו ולתת את הנאום שלך. כיכר השוק משרטט לנו בדימיון מצב בו יש רק דובר יחיד והיכולת להגיב אליו כשאנו עומדים מתחתיו (הוא על הפודיום). האינטרנט הוא לא כזה. הוא לא חד מימדי. יש לך בלוג, לי יש בלוג, גם אנחנו טוקבקיסטים. אנחנו פשוט בוחרים לטקבק במקום אחר מאשר לרגלי הדובר. זה בסדר וזה בסדר וזה גם בסדר שלכל מקום כזה יהיו כללים אחרים.

    אהבתי

  2. בוויינט ניסו ליצור היררכיה (בעצתך, אורי, לא?) ולהדגיש תגובות נבחרות. בפועל זה לא עובד והתגובות הנבחרות עדיין מתלהמות, אם כי לרוב מעט פחות גסות רוח. זה לא ישתנה עד שלא ניתן יהיה "לקבור" תגובה בדומה למנגנון שיש בדיגג או סלאשדוט.

    בנרג' עשו שרשורים בתגובות, ועדיין הרוב המוחלט של המטקבקים צועקים "ל-45 אתה אידיוט!!!" במקום לשרשר, והטוקבקים של נרג' שוברים שיאים בגסות, גזענות ובוטות.

    כשאני עיצבתי או איפיינתי מערכות טוקבקים (פרט לזו של נענע, ששנים רציתי בה שרשורים והמפתחים לא הגיעו לזה) עמדתי על זה שהתגובות יהיו פתוחות ומשורשרות, ולרוב זה אכן יוצר תרבות יותר נעימה ודומה לפורומים, אם כי מדובר על אתרים נישתיים עם קהילות קטנות יחסית, אז זה לא תופס לגבי אתרי מיין סטרים.

    בכל מקרה, ההנחות המובלעות בנוגע לתפקיד של הטוקבקיסטים ולהיררכיה הנתפסת של העיתונאים את האספסוף, קיימות לא רק אצל עורכי האתרים אל גם אצל המטקבקים, והן לא נוצרו רק בגלל החלטות הממשק והעריכה. הטוקבקים הם אולי לא מראה של החברה, אבל כן נושב מהם סאבטקסט של איך שהישראלים תופסים את מקומם ביחס לממסד, התקשורתי במקרה הזה.

    קשה לי לראות איך שיפורי ממשק כאלה ישנו את התמונה העצובה של הטוקבקים משמעותית, אבל אלה בהחלט דברים שהייתי רוצה לראות.

    אהבתי

  3. "הטוקבקים כופים רלטיביזם כוחני על ציבור שרוצה פלורליזם"
    מי שבאמת רוצה פלורליזם, פותח בלוג. (את מאה האנשים שקוראים את הטוקבק שלו הוא יכול להשיג גם בבלוג. ובבלוג הוא יכול להתבטא כאוות נפשו.)
    יש אנשים שאוהבים לצעוק "ראשון שולת!!1" ויש אנשים שמתים על זה (עיתונאים).

    אהבתי

  4. תודה למגיבים.

    עומר, בהקשר של הכתבה הזאת הטוקבק מתייחס לתגובות באתרי התוכן הישראלים הגדולים ולא באופן גורף לכל "קומנט" באשר הוא. הדוגמאות שאתה נותן רק מחזקות את הטיעון בדבר השפעת הסביבה והממשק על סוג הדיון. לכל מקום יש כללים אחרים, נכון – הפוסט הזה בהחלט עושה שיפוט ערכי לגבי מה שהולך באתרי החדשות ואומר שזה לא חייב להיות ככה.
    (זה מתייחס גם למה שכתב אודיסאוס)

    דביר – נעשים נסיונות, וגם אני ניסיתי בזמנו בוויינט, אבל זה מעט מדי. הפחד לפגוע ב"הצלחה" של הטוקבקים אומר שאף גורם לא ניסה לעשות שינוי מהותי ומקיף שיעצב את זה. במקביל קורות שטויות כמו "הארץ" שמיקום לינק התגובה בהם דוחף ממש להגיב בלי לקרוא את הכתבה (חנן הזכיר לי שאמרתי פעם).
    מההתחלה המרחק בין טוקבקים לפורומים, ואפילו פורומים של פוליטיקה, בלט לעין, ובשנים האחרונות נוספו גם בלוגים, חלקם בנושאים שנויים במחלוקת וזה כמעט אף פעם לא מגיע למקומות האלה שם.
    לממשקים יש השפעה עצומה על הדברים האלה.

    אני לא אומר שביום שזה יקרה היחס בין הקהל הרחב והתקשורת וכל תרבות השיח תשתנה כבמטה קסם, אבל אני מאמין שזה יכול, בסופו של דבר, להביא אותנו למקום יותר טוב.

    ולגבי הז'רגון -קודם כל לול, ומעבר לזה מודה שהפוסט הספציפי לא מדבר בשפה שפונה לכלל האוכלוסיה (אם כי עדין, לדעתי, לפלח רחב משהתקשורת טוענת), כי הוא מנסה לפנות למעגל מסוים של מי שיכולים להשפיע. זאת בחירה מודעת.

    אהבתי

  5. רעיון מצחיק שעלה לי: לכתוב אקסטנשן לפיירפוקס שיחליף את מנגנון הטוקבקים באתרים ישראלים ב"יקום אלטרנטיבי" שמשותף רק למי שנרשמו לשירות והורידו את האקסטנשן. ולעשות את זה עם חוקי משחק וממשק יותר רציניים קצת, שנותנים יותר כבוד לטקסט ולכותבים.

    יכול לצאת חמוד לאללה.

    אהבתי

  6. אתה יודע דבירסקי… (-:
    אם יש לך זמן לתכנת, לי יש זמן לאפיין, לכתוב ולקדם. בבנייה נכונה זה יכול להיות שווה.

    אבל הכי הייתי רוצה לראות מישהו מהשחקנים הגדולים משנה את הסטנדרטים של התחום.

    אהבתי

  7. איך אמר המר"ן דודו טופז? אם היה לי מקום לתקוע אצבע, הייתי אוכל עוד נקניקיה.

    האמת שמזמן רציתי להתנסות בכתיבת אקסטנשנים לפיירפוקס, אבל אני לא רואה את עצמי מקדיש זמן לעוד פרויקט בזמן הנראה לעין.

    אהבתי

  8. בדיוק כמו שכתבת, אורי, טוקבקים הם לא חזות העם היושב בציון אבל הם בהחלט מאפיין מסויים שלו. אני לא ממש בקיא בממשקי הטוקבקים שך אתרי חדשות בעולם אבל נדמה לי שגם במקומות אחרים ניתן להשאיר טוקבקים במנגנונים דומים (עילום שם, חוסר סינון, חוסר הררכיה וכו') ושם התופעה לא קיימת כמו שהיא קיימת כאן אצלנו. אז אמנם נכון שתרבות הדיון הישראלית אינה כה גרועה כפי שהיא משתקפת בטוקבקים, אבל הטוקבקים הם הפרומו למגמה והם פרומו מספיק רעשן כדי שאפשר יהיה להתייחס אליו כתופעה.

    אהבתי

  9. אורן, חד משמעית – מרבית המנגנונים ברחבי העולם ממש לא דומים.
    נכון שהסיבה לתרבות הדיון השונה היא _גם_ הבדלים תרבותיים, אבל הממשק משפיע מאוד.
    טוקבקים אינם רק סימפתום, בדיוק כמו שערוץ 2 אינו רק סימפתום. אנחנו חיים בתוך השיח התקשורתי הזה, והוא משפיע על כולנו.
    אם תרבות הדיון הישראלית לא גרועה כמו הטוקבקים (והיא הרבה פחות גרועה), תפקיד מי שמכתיבים איך טוקבקים עובדים ונראים לעשות מה שהם יכולים כדי ליצור מתאם מירבי בין המציאות ומה שקורה באתרים שלהם. גזירה שווה לאיך שהם אמורים לייצג את המציאות החדשותית.

    אהבתי

  10. אני מסכים לחלוטין שלממשק יש השפעה ישירה על איכות ואופי האינטראקציה. במקרה של Ynet ודומיהם מדובר בהזנחה פושעת שבבסיסה העובדה הצינית שדם מוכר את העיתון ואלימות מילולית מוכרת את הבאנר.
    יש מקום לבנות מנגנונים מתוחכים יותר אשר יציעו מערכת ממשל (governance) מוצלחת יותר. יש לי כמה רעיונות והנושא הזה קרוב מאוד לליבי בעיקר בתור ישראלי בחו"ל שסופג את כל התקשורת הישראלית שלו ואת הטעימה היחידה מהספירה הציבורית דרך הרשת.
    אני למעשה עובד על משהו שאשמח לשתף אתכם בעניינו בהמשך. בינתיים מנגנון תגובות אנדרגראונדי לפיירפוקס כבר קיים והוא נקרא Hoodwink'd זו קהילה אקסקלוסיבית של גיקים ברמת המשתמש שיודע לערוך את קובץ הגדרות השרת (C:WindowsSystem32Driversetchost) של המחשב שלו. הקהילה הזו מקיימת מערכת תגובות עצמאית הן באתרים שאין בהם תגובות והן בכאלו שיש בהם…
    hoodwinkd.hobix.com
    (נושא מעניין בפני עצמו)

    בסופו של דבר אני מסכים עם אורי שמדובר בעיקר באחריות האתרים ועליהם לדרבן אינטראקציה חיובית. אני גם מאמין שבשורה התחתונה גם הם ירוויחו (גם כלכלית) מהעניין.

    אורי, רוצה שנעבוד על איזה אפיון יחד?

    אהבתי

  11. אפיון זאת לא הבעיה כאן.
    הוא כבר קיים, ואני יודע לפחות על שניים שקיימים כבר בתוך התעשייה. הבעיה היא פיתוח.

    אני לא יודע אם פתרון אפליקטיבי יכול לצמוח מחוץ לאתרים הגדולים / בלי תמיכתם, ובעיקר לא בטוח כמה הקוד שלהם מאפשר לתפוס עליו טרמפ, זה לא בדיוק סטנדרטי.
    כדי להשלים את הפרויקט הזה צריך תותח PHP עם זמן פנוי (למרות שגם כסף יהיה בזה בסופו של דבר), יש עליך?

    אהבתי

  12. אומר כמה דברים לא לעניין.
    למה כשנפתח מקום בלוי חדש, מועדון, פאב, בית קפה, מתקבע תוך זמן מסוים סוג האוכלוסיה הפוקד את המקום? חלק כתוצאה מדינאמיקה ואינטראקציה בין באי המקום, וחלק ע"י הבחירות של בעל המקום – העיצוב, המוסיקה, הצוות.

    נראה לי שבטוקבקים, בסופו של דבר – זה אותו הדבר. כל תשובה והסבר להבנת התהליך במקומות הבלוי, תקפה בעולם הטוקבקים.

    עניינית, מבין הגדולים, אני מעדיף את הפורמט של נרג'.

    אהבתי

  13. מאוד לעניין. האנלוגיה נכונה.
    אפשר אפילו לדבר על תיאוריית החלונות השבורים שמזכיר מלקולם גלדוול בהקשר הזה – שכונה שיש בה חלונות שבורים, יתבצעו בה יותר פשעים, כי האנשים מרגישים שלאף אחד לא אכפת.

    אהבתי

  14. אתה טוען שאנחנו חייבים להוכיח שזה עובד לפני שזה מיושם באתר? אין מצב להציע להם אפיון (ועיצוב) משכנע ולהציע להם להשלים גם את התכנות של זה?
    לא דרוש פה מפתח תותח-על, למעשה זה לא מאוד רחוק מיכולות ה-PHP המאוד מצומצמות שלי. מה שכן דרוש פה כדי להוכיח שזה יקרה זה גישה לתגובות עצמן – תקופת הרצה על אחד מהמדורים של-Ynet ורק אחריה ישום על כל האתר.
    שוב, לדעתי מדובר באתגר של אפיון ועיצוב ולא באתגר טכנולוגי.

    אהבתי

  15. אני לא טוען, אני יודע. כי כבר כתבתי אפיון על לדבר הזה, ואני פחות או יותר יודע לאיזה מגירה הוא התגלגל.

    אבל אשמח לדבר בסקייפ אם אתה חושב שאפשר להכין הוכחת התכנות בקלות.

    אהבתי

  16. הארכתי יותר משתכננתי, מקווה שזה בסדר. אני מסכים בגדול עם הדברים שלך אורי, אבל אני חושב שאתה לוקח אותם למקום קצת דטרמיניסטי. דווקא הדוגמה שנתן אבא של עומר,ושאתה אימצת בהתלהבות היא בעיני מראה מקום לכך שיחסי תוכן-צורה, ברשת ובכלל, הם מעט מורכבים יותר מאיך שאתה מציג זאת. זה נכון אמנם שלעיצוב של מקום בילוי יש השפעה על אופי המבלים בו, אבל ישנם גם פרמטרים אחרים שמשפיעים כמו למשל מוזיקה. אני לא חושב שאפשר לתת למוזיקה, לשם הדוגמה, את אותו התפקיד שיש לעיצוב במובנו הבסיסי. מוזיקה בהקשרים מסוימים היא אינדיקטור מדויק מאד של העדפות תרבותיות וחברתיות, שמהווה בעצם סוג של סינון קהל. אם לתת דוגמה ספציפית יותר אז "שסק" וה"הודנא" בתל אביב הם מקומות עם עיצוב שונה למדי שמושכים פחות או יותר את אותו קהל בגלל קו מוזיקלי דומה. וכמובן, יש מקומות שמראש פשוט מסננים קהל. זה אלמנט הרבה פחות ישים ברשת, בטח באתרי התוכן הגדולים. עוד הסתייגות מהדוגמה האמורה היא שלעיתים במקומות וזמנים נתונים נוצרות צורות בילוי אופייניות למקום ולזמן ורק לו, כמו למשל ערבי שירה בציבור בישראל של היום או קרבות גלדיאטורים ברומא העתיקה – שתי צורות בילוי שלא תוכל למצוא בשווייץ של שנות החמישים למרות שלשווייצרים לא היה אז מחסור במאורות אלכוהול למיניהן או קושי לעצב ולבנות היפודרומים.
    אני בהחלט חושב שיש מקום לשפר את ממשקי הטוקבקים והמודרציה באתרים הגדולים והדיון במקומו. יחד עם זאת לא נראה לי שזה ישנה מהותית את העובדה שהזרם המרכזי של השיח הפוליטי הישראלי הוא סיסמתי, רדוד ווולגרי. זה קשור לא פחות לגורמים כמו מצב מערכת החינוך, האדישות הציבורית לכך שפוליטיקאים לא שומרים על מראית עין של יושרה ואחריות ציבורית, ותרבות הסיקור החדשותית. כל הגורמים הללו מזינים בתורם אלה את אלה ולא קשורים כמובן לעיצוב. הפער בין הרמה הטכנית של אתר "הארץ" ומנגנון התגובות בו, לאיכות התוכן באתר ראוי לטיפול. יחד עם זאת, אם כל הגורמים האחרים שציינתי לא יטופלו, אי אפשר יהיה לשנות את תכני הדיון על ידי שינוי הצורה בה הוא נערך. לכל היותר, והסיכוי לכך קלוש לדעתי, הפן ה"טוקבקיסטי" של השיח הפוליטי יוסט אל מחוץ לרשת בלי לאבד מהמרכזיות שלו. אבל מספיק להיכנס לאתרי פורומים של שיתוף קבצים כמו דונקי או לייב ספורט שמחייבים הרשמה, כדי להבין שגם בפורומים יש מקומות שמזכירים את הטוקבקיה המאוסה.

    אהבתי

  17. כמובן שזה בסדר. רק תשים לב שזה פוסט בן למעלה משנה, אז סביר שרק אני אקרא את התגובה שלך.
    אני מודע לזה שהמאמר שלי מקצין את האספקט הזה, פשוט כי זה אספקט חשוב שמוזנח ומתעלמים ממנו ומסירים ממנו אחריות.
    כמו בתיאורית החלונות השבורים – בשכונה בלי חלונות שבורים יש פחות פשע, אבל זה לא אומר שאין פשע בכלל.

    זה שזה לא מה שיפתור את המשך ההתדרדרות של התרבות שלנו אל עבר האבדון – עם זה אין לי ויכוח.

    אהבתי

  18. אופס

    לא שמתי לב שזה ישן כל כך. הגעתי לפוסט (המצוין) הזה דרך המייל פיד של הקולקטיב מאותו יום, כך שמבחינתי הגבתי לחומר שפורסם מחדש. בכל אופן תודה על ההתייחסות.

    סער

    אהבתי

  19. קראתי את זה רק עכשיו, וחלק מתרבות האינטרנט צריך להיות שבנושאים שאינם ממש אקטואליים-חולפים צריך להתעלם ממוקדם ומאוחר. זהו הרי אחד היתרונות הפוטנציאליים הבולטים של האינטרנט על הדפוס. הנוהג שפשה להגיב רק לפוסטים האחרונים הוא נובורישי.
    לעצם העניין: נגעת ברוב הנקודות. וטועה מי שחושב שמדובר ברשלנות מצד הפורטלים הגדולים. זה במתכוון, כדי לגרום לכך שהתגובות תהיינה פחותות בערכן מהטקסט שלו הם נכתבו. אחרת המערכת שבחרה והנחתה ושיכתבה תאבד מכוחה. פובליציסט מטעם המערכת יכתוב מאמר בנושא מסוים שאתה מבין בו, ואם מנגנון התגובות יהיה כזה שמכבד את המגיבים אז אתה תכתוב בו מאמר משלך שיהיה לא פחות ואף יותר מוצלח, וללא שום שיכתוב ועמידה בקו מערכתי, והגולשים מהר מאוד יקלטו את זה ויקראו אותך יותר מאשר את השכיר שלהם. ואז בעלי ההון ייצאו פראיירים – גם שילמו (על פיתוח ואחזקת האתר) וגם גורשו.
    הפורטלים הגדולים הם המהדורה העכשוית של 'מדורת השבט' – מה שפעם היה "דיברתי ברדיו בתוכנית הטלפונים' היום זה 'כתבתי תגובה בוויינט'. והבלוגים והפורומים אינם תחליף אלא הסטה, הסחת-דעת, מידור; המוטיבציה של הכותבים בהם היא שונה, קהילתית.
    מה שבעיקר גורם לשירשורי התגובות להיות ירודים זה ההרשאה – ושוב, המכוונת! – להגיב בשם בדוי. ההרשאה הזאת מבריחה כותבים רציניים, הרי בכל תחום ישנם בקרב הציבור כותבים שאינם ירודים מעובדי הפורטל. קוראים-כותבים שמכבדים את עצמם מתביישים להשתתף בשירשורים החבובתיים האלה.
    אעצור כאן, כבר כתבתי על כך כל-כך הרבה, כבר שלוש שנים, גם בתגובות ב'רשימות', נמאס לי למחזר את עצמי.
    אם השתכנעת אז אתה יכול לתרום את תרומתך בכך שלא תרשה לכתוב ב'רשימות' תגובות בשם בדוי. וניק קבוע אינו שווה-ערך לשם האמיתי.

    אהבתי

  20. שפי, ניק קבוע ברשימות זה משהו שהיינו רוצים לתת בעתיד, אבל אני לא חושב שיש דרך טכנולוגית סבירה לאלץ אנשים להגיב רק בשמם האמיתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s