מתקוונות #2, דנה בויד והטורפים המקוונים

190067217_1d3125c731_m.jpgגרסה מקוצרת (מאוד) של הרשימה הבאה תתפרסם במוסף הנשים הקרוב של מגזין דה-מארקר.
"השעה עשר בלילה, האם אתם יודעים איפה הילדים שלכם?"
כך שאל פעם תשדיר שירות הורים אמריקאים. המצב בו הורים לא יודעים איפה ילדיהם בשעה כזאת היה נדיר. תפקיד התשדיר היה, למעשה, לחזק את תחושת הביטחון שלהם.
המרחבים הקיברנטיים כרסמו בתחושת הביטחון. "איפה נועה?" שואלת אמא שלי בשנות ה-80. "היא בטלפון." אני עונה. אם הייתי עונה "היא בחדר." זה היה מרחב מציאותי, מרגיע, מגונן. "בטלפון" הוא מרחב קיברנטי. לא סתם הורים מביעים מורת רוח מתאוות הטלפון של ילדיהם. אפילו אם נועה "בטלפון" בסמוך, אמא לא שומעת את הצד השני. התמונה נסתרת, הידיעה חלקית, ותחושת השליטה מתערערת. אז, "בטלפון" הוגבל לגבולות הבית, כיום "בטלפון" זה "כל מקום". "באינטרנט", לחרדת ההורים, זה "כל מקום" מליגה אחרת, ובאופן מסוים גם "כל זמן", כי הטקסט ברשת יכול לחיות "לדיראון עולם". זה שההורים הם המממנים, מוסיף ממד של עלבון, והתסכול מופנה בכל פעם כנגד אמצעי התקשורת החביב על הילדים והנוער – צ'טים, אחריהם מסנג'רים, וכיום בלוגים ורשתות חברתיות.
בניגוד לפורומים וחדרי צ'ט, לרשתות חברתיות אין גבול נושאי והן לא תלויות זמן. הצמתים בהן הם המשתמשים, וכל עוד הם ממשיכים להתחבר לאנשים נוספים, הן צומחות. בני נוער מנהלים בעזרתן "מרכזי זהות מקוונים" שנעים בין פירוט עובדות מצומצמות, ועד תיעוד עולמם וחייהם, שחלק גדול מהם עובר לאתר עצמו – בשיחות ובתגובות.
המובילה כרגע היא myspace (מכאן ואילך "מייספייס" למטרות קלות קריאה). במאי זכתה לפי נילסן לכ-38 וחצי מיליון מבקרים ייחודיים, מונה הפרופילים שלה מתקרב במהירות למאה מיליון. נוער אמריקאי הוא הקבוצה הגדולה בקרב המשתמשים והסיבה העיקרית לכך שרופרט מרדוק שילם בשנה שעברה כ-580 מיליון דולר כדי כשרכש אותה.
בחודשים האחרונים, מייספייס מככבת בתקשורת האמריקאית כחלק מגל חרדה בקשר לסכנות שאורבות לילדיהם ברשת. מילת המפתח שחוזרת היא "טורפים", פושעי מין שמשתמשים ברשתות החברתיות כשילוב בין תפריט ושדה ציד. במיטב תרבות ההפחדה האמריקאית, המסר מתודלק על ידי קבוצת רפובליקנים שמטרתם להעביר שורת חוקים שיכבשו את אמצע הדרך האמריקאי לקראת הבחירות.
אותה קבוצה העבירה בסוף יולי את "החוק למחיקת טורפים מקוונים" ברב של 410 ל-15 בבית הנבחרים. לפי החוק, מוסדות ציבור (ביניהם ספריות ובתי ספר) יידרשו לחסום רשתות חברתיות. ההגדרה של החוק לרשת חברתית כל כך רחבה שאפילו אתר אמזון עלול להיספר כרשת חברתית. הביקורת כלפי החוק היא שהוא תוקף את בעיית הסוטים בקניון על ידי סגירת הקניון, פותח פתח לצנזורה והגבלה על האינטרנט (טריז שהשמרנים ישמחו לנעוץ), ופוגע בחופש של הנוער ליהנות מהיתרונות של המדיום.
בין הקולות הבולטים נגד החוק נמצאת דנה בויד, חוקרת תרבות ודוקטורנטית בברקלי. בויד מיטיבה לתאר את ההצלחה של מייספייס ואת מה עלול להיגזל מבני הנוער.
בויד מתארת תיאור מפורט ומשכנע לגבי הצלחת מייספייס במקומות שאחרים נכשלו. בין השאר, מתחילת הדרך, מייספייס לא הרים את האף מול קהל צעיר, כי הוא לא ראה עצמו כאתר היכרויות, בניגוד לרב אתרי הדור הראשון של הרשתות החברתיות. מייספייס לא נחרד מעיצובים מזעזעים ומאפשר למשתמש לעצב את הפרופיל איך שהוא רוצה בלי לכפות עליו תבניות עיצוב קבועות. בניגוד לרשתות אחרות במייספייס אתה יכול לראות פרופילים גם אם אין לך עדיין חברים שם, כי טום, המייסד, הופך לחבר אוטומטי של כל מצטרף. באופן כללי, במייספייס אוהבים משתמשים, מקשיבים להם, מפנקים אותם אפילו, ונותנים להם חופש.
קת'י סיירה, בלוגרית שיווק מובילה, ראיינה את הבת שלה בניסיון להבין מה הופך את מייספייס למה שהוא. התשובה הייתה פשוטה: "הם עושים את מה שכולם באמת רוצים, ומייד."
בתוך דבריה של בויד, בולט במיוחד התפקיד החברתי שהאתר ממלא. הורים אמריקאים רבים כבר מזמן אינם נותנים לילדים להסתובב בשכונה לבד. כתוצאה, הרשת החליפה עבורם את העולם המסתורי של "תשע בכיכר". השימוש של מבוגרים ברשת נתפס לרב כמונחה מטרה, אבל בני נוער, מסבירה בויד, משתמשים ברשת "to hang out", ביטוי שמקפל לתוכו את ממד הזמן המתבלה ואת הצורך במרחב בו מתבצע הבילוי. בילוי הזמן הזה, שקל למבוגרים "בעלי מטרה" לזלזל בו, חשוב במיוחד לבני נוער, כי הוא נותן להם הזדמנות לביטוי עצמי בפני בני גילם, ולקבל פידבקים מהסביבה במסעם לגיבוש זהות.

הרבה גורמים בחיים משלבים הזדמנויות וסיכונים, אם הורים לא היו מאמינים ביכולת שלהם ללמד את הילדים ללכת בדרך המלך, אף ילד לא היה לומד לרכוב על אופניים. גם ביטוי עצמי פותח אפשרויות משני הסוגים. ילדים, ובעיקר בני נוער, שחייהם סובבים סביב הגדרת האני שלהם, בודקים את גבולות ההגדרה. הם לומדים על השלכות הביטוי העצמי דרך דיאלוג עם דמויות מבוגרים, וילדים אחרים. תפקיד המבוגרים לעזור להם ללמוד לאזן בין ההזדמנויות והסכנות. רק שרשת האינטרנט פותחת דלת לכמות מסחררת של הזדמנויות וסכנות. החיוב והשלילה שניהם תוצאת מכפלה בין טשטוש גבולות הזהות והגבולות בין הפרטי לציבורי, בסביבה שהיא מטבעה פתוחה, מבוזרת וללא פיקוח.
כשהורים (וכמוהם גם ה"מבוגרים של המבוגרים", באמצעי התקשורת ובמוסדות השלטון) מאבדים את שאריות המודעות לחיים הסודיים של ילדיהם ותחושת השליטה בהם, אפשר לעשות הון פוליטי מהפחד שלהם.

לכאורה המרחבים הבלתי-קיברנטיים של בית הספר והשכונה מכילים הגנות חברתיות-מציאותיות. האומנם? מרבית מקרי ההתעללות המינית נגרמים עדיין (ובפער ניכר) על ידי דמויות שהילד מכיר ובוטח בהן. בנוסף, הרשת לא מציעה רק הזדמנויות לתוקפים להסוות את עצמם, היא מציעה גם הזדמנויות לילדים להתגונן מהם, ויוצרת תיעוד קונקרטי של פשעים שפעם היו משאירים עקבות נפשיים בלבד. לראייה, במחקר שבויד מביאה ופורסם במקביל לתהליך החקיקה מסתבר, שרק ל- 7% מבני הנוער ברשתות חברתיות פנו אי פעם בכוונות מיניות, ומרבית הפניות באו מבני גילם. רובם המוחץ פשוט מוחק פניות כאלו או מתעלם מהן. רב הנשאלים אף טענו להתעלמות גורפת מפניות מבוגרים. דווקא במרחבים המסורתיים, אין לנתקפים את הכוח הזה. (הערה: הרבה יותר נפוצה תופעת הבריונות המקוונת של בני נוער בינם לבין עצמם, אלא שלתופעה זאת נדרשים כלים אחרים)

לרע המזל, בויד נמצאת בצד המושתק. אישה, צעירה, אינה אם, לסבית. היחס של שדרן חדשות פוקס, בראיון מצוין שלה (בהתחשב בנסיבות) מתמצת את העמדה השמרנית כלפי הרעיונות המתקדמים שהיא מייצגת, בתיבול התנשאות ובורות. נראה שאולי דווקא בגלל זה בויד היטיבה להבין את ההבדל בין המרחבים הקיברנטיים ה"סגורים" של הפורומים ואתרי הקהילה הקטנים, ובין הפתיחות של רשתות חברתיות. ברשימה מ-2004 היא מספרת על הרדיפה שחוותה כלסבית ביציאה מפורומים סגורים, אל הרשת החברתית המבוזרת של הבלוגוספירה. האינטרנט נתפסה פעם כמקום שמצית מחדש את השבטיות מאחר והיא מאפשרת לחברי כל קבוצה שהיא, חריגים ככל שיהיו, למצוא אלו את אלו וליצור קהילה מוגנת. עידן הרשתות החברתיות, כך נראה, שם סוף להגנה.
דווקא מעמדה זאת בויד שמה לב לסכנת הדיכוי של הנוער. "אנחנו צריכים לתת לנוער את הידע הדרוש כדי להבין את הסיכונים בהתנהגות שלהם, מנגנונים לפנות אלינו באמצעותם כשמשהו משתבש ואת ההזדמנות לגדול ולהתחבר לחבריהם. להשמיד כלים תרבותיים רק בגלל שאנחנו לא מבינים אותם לא הופך את החיים שלנו לבטוחים יותר, זה כן משמיד פעולות גומלין חיוביות."

לינקים נוספים:
שאלות ותשובות של בויד והקולגה שלה הנרי ג'נקינס על החשיבות של מייספייס, הסכנות שלו, וסכנת החוק.
רשתות חברתיות, טיפים להורה המודאג.,ואם זה לא מספיק אז גם מדריך מורחב.

Technorati Tags: ,

מאת: Uri Baruchin

Uri is an international creative strategist based in London, working as Head of Strategy for global design and brand consultancy The Partners. He lectures at the London College of Communications' MA in Graphic Branding and Identity, mentors in a variety of programmes and writes about marketing and culture.

6 תגובות על ״מתקוונות #2, דנה בויד והטורפים המקוונים״

  1. המימד השלט בחיי הורים הוא מימד השליטה. כמה לתת לילדה שלך לעשות לבד וכמה להנחות אותה. אם אני אתן לה לטפס לבד על הסולם (רק התחילה ללכת), היא יכולה ליפול. אם אני לא אתן לה, היא לא תלמד או שתלמד לפחד לנסות, או אני לא יודע מה.
    ישנו איזון עדין שכל הורה מנסה למצוא עם הילד שלו והוא באמת לא קשור לאינטרנט, אלא היה קיים שם תמיד.
    אני לא מכיר את מיספייס, אבל אני מסכים שהאינטרנט הרבה יותר בטוח מהרבה מקומות אחרים. רמת התיעוד גבוהה והחסם לאלימות פיסי גבוה כיוון שהמפגש הוא מפגש מתווך.
    הנתונים אודות סטטיסטיקת הפגיעה בילדים נכונים אולי, אך הייתי נזהר בשימוש בהם. סטטיסטיקה מלמדת אותנו על העבר ושינויים טכנולוגיים משפיעים על העתיד. כך שלמרות שאני מסכים עם הטענה שלך, זה לא הטיעון המרכזי שהייתי בוחר להסתמך עליו.
    זו אולי עוד דוגמא לפערי דורות וכיצד המשמעות האמיתית של הורות היא היכולת לצייד את הילד שלך להתמודד במקומות בהם אתה לא היית וכנראה גם לא תהייה.

    אהבתי

  2. תודה על התגובה הזאת, עומר. טוב לדעת שיש גם הורים שמרגישים ככה.

    לגבי הסטטיסיטיקות, חשוב לזכור שהיסטריית הטורפים בצ'טים היתה לפני יותר מחמש שנים, וגם אז זה לא השפיע על הסטטיסטיקות של התעללות. אני לא אומר שדברים כאלה לא יכולים לקרות ברשת, פשוט שהאופן בו מוכרים את זה לקהל הרחב עקום, מונע משיקולים זרים, ומסתיר את ההפסדים שיהיו כרוכים בדרך הפעולה הזאת.

    (בלי קשר – לדעתי הסיפור הזה לא מקבל את תשומת הלב שהוא ראוי לה)

    אהבתי

  3. אתה באמת חושב שהעולם נשלט ע"י ארגונים שמרניים והורים היסטריים?
    כל ניסיון לחשוב באופן ביקורתי על המצב הנוכחי, של השתלטות מוחלטת של הטכנולוגיה על חיינו, זוכה מייד לתיוג "שמרני", "היסטרי" וכיו"ב. וכאן נחשפת תמונת העולם של המתייג – יש אנשים נאורים, שרגועים לגמרי לגבי הטכנולוגיה המיטיבה, ויודעים שהקידמה היא שתפתור את בעיותינו הקטנות והגדולות; ויש חבורת שמרנים היסטריים שעסוקים בדיכוי קולוניאליסטי של הנאורים ושל הטכנולוגיה.
    דווקא תמונת עולם זו מיושנת (והיתה מסוכנת גם בימיה הגדולים, בסוף המאה ה- 19), ואינה תואמת את המציאות.
    אני יודע שפרנסתך תלויה בעצם בקידום מכירות "הקידמה", ולכן על מנת לגלות הבנה לזוית הראייה שלי, תאלץ להרחיק מאד מזוית הראיה שלך.

    אהבתי

  4. איתי שלום, אתה מעלה דברים קשים וחוטא באד-הומינם מסוים. נתחיל מזה שהפרנסה שלי לא תלויה בקדמה מאחר ופרויקטים של קדמה טכנולוגית אחראים על פחות מ-20 אחוז מההכנסה שלי, בהערכה גסה, מאז שעזבתי את יואל בסוף 2000.
    אני דווקא ידוע בקרב חברי ולקוחותי כיחסית פסימיסט וביקורתי, שלא לומר ריאצקיונר, במה שקשור לטרנדים טכנולוגיים ולרשת. בטח ובטח שאין סיבה להיות שאננים בקשר לתופעות שליליות רבות שהממד החברתי והאנונימי של הרשת מכניס לחיי מבוגרים וילדים.

    עדיין, אני מחזיק בדעתי, בקשר לפרשה הספציפית של החוק הזה, ובקשר לנטייה האמריקאית הכללית בקשר לשימוש של בני נוער ברשת. במאה ה-19, אוטופיזם טכנולוגי, מסוכן בחלקו, שאינו תפיסת העולם שלי, אפיין אנשים מכל הקשת הפוליטית.
    אני אשמח אם תכתוב (כאן או בבלוג שלך ) מה היא זוית הראייה שלך, כי מלבד האשמות וסיסמאות חוששתני שהיא לא ממש עברה בתגובה הזאת.

    אהבתי

  5. מכיוון שלא קיבלתי אימייל, לא ידעתי על תגובתך.
    התגובה שלי היתה רגוזה ותוקפנית משהו, ועל כך אני מצטער.
    אני עדיין חושב שיש בה יותר מססמאות והאשמות.
    לא האוטופיזם הטכנולוגי של סוף המאה ה-19 מדאיג אותי, אלא השתלטותן המוחלטת של הטכנולוגיה, המדיה והפירסומת על חיינו.
    לדעתי, כאנשים חושבים, עלינו לעמוד מנגד מול הלחץ האדיר הזה.
    מי יבקר את המדיה? מי יעמוד מול המכבש הקפיטליסטי-טכנולוגי? מי יכול לעמוד מול כוחות אדירים אלה, שהינם חסרי כיוון פוליטי מוגדר?
    אלו השאלות שמדאיגות אותי.
    את התשובות שלי אני מוצא בניסיון למצוא דרך חיים פשוטה יותר – עניין מסובך מאין כמוהו. לעצור. להתבונן. לנשום
    דברים פשוטים ולא נושאי דיבידנדים שכאלה..
    🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s